שבעה שקלים נותרו בארנקי שמתמלא ומתרוקן מיד לאחר מכן.
שבע סיגריות נותרו בקופסה שנעלמת, ובמקומה באות אחרות ונפרדות
ממני גם כן. חבר שלי, מטר שבעים ומשהו, נראה לי, מלטף ונושק לי
ואני מוציאה סיגריה. אני לא חרמנית עכשיו. אולי יותר מאוחר.
"את לחוצה ממשהו?" הוא שואל. חמוד הבחור. "לא, מה פתאום" אני
משיבה לו. "למה אתה שואל?" "סתם, זה קצת נראה ככה" הוא מפסיק
ללטף ולנשק רק אוחז לי ביד ואומר: "זו הקופסא השלישית שלך
היום", מזכיר את אבא שלי קצת, "והיא תכף נגמרת". אני מביטה בו
ואז בשפתיו ומחברת בין שנינו נשיקה קלה. הוא באמת חמוד. נשיקה
ארוכה יותר. ועוד אחת. "אתה יודע שאתה חמוד?" אני שואלת אותו
"ואת יודעת שאת חמודה?" איזה קיטשיים אנחנו... עשן נכנס לי
לעיניים והצטברו לי דמעות אבל אני ממשיכה לעשן. "מחר את באה
אליי?" הוא שואל ומחכה בעיניים של איזשהו כלב... שכחתי את
הסוג... אני רוצה לבוא אליו אבל אני טיפה לחוצה. אולי אפילו
יותר מטיפה. הספקתי לסיים את הסיגריה ולהדליק אחת נוספת אחריה.
"לא יודעת," אני עונה לאחר זמן מה, "נראה". צלצול טלפון, אבל
אני עייפה מדי לקום לענות. "להביא לך את הפלאפון?" הוא שואל
וכבר מכין את גופו לכך. "כן, תראה מי זה" יש לי דרישות, אני...
"זאת דניאל," הוא אומר, "קחי". הוא כבר יודע למי אני אענה ולמי
לא... בשיחה הבנתי שדניאל הייתה עם נעמה והם יצאו לאיזה מועדון
והשתכרו, וקצת התאכזבתי מנעמה כי חשבתי שהיא תשמור על דניאל
(אני לא רוצה שאחר כך דניאל תרגיש רע יותר). הספקתי להגיע
לסיגריה השישית וחברי עוד רגע נרדם... "דניאלוש אני אדבר איתך
מחר טוב?" שאלתי/אמרתי לה כי לא רציתי שחברי יירדם, אבל אז
דניאל בקול שקט שקט אמרה "טוב" וזה היה טוב לא טוב... בכלל לא
טוב! שאלתי מה קורה והיא התחילה לבכות... הגעתי לסיגירה
השביעית וקמתי מהר זרקתי על עצמי חולצה ומכנסיים עלובים ושותפי
היקר הבין כבר שאני הולכת לדניאל... עם שבעה שקלים לא אסתדר
אבל בכל זאת אמרתי שאני יוצאת ואז הוא אמר: "אני אקח אותך"
מקסים כזה... מה יכולתי לבקש עוד? ממנו כלום. מאלוהים שיעשה לו
ולדניאל טוב בחיים המסריחים האלה.