משמעות נפרשת על צידה הפנימי והלבן של חפיסת נובלס מרוקנת, נר
שולחן שאמור לשמש למטרות רומנטיות משמש אותי למטרות פרקטיות
בלבד. מוזיקה לנשמה, אבל לא לשלי ולא הערב.

ממשיך לשפוך מילים באמוק, כאילו אם אפסיק אמות. חיי תלויים
ברגע הזה ובעיקרון הפשוט שאומר שאסור לעט לרדת מהנייר ליותר
מאלפית השנייה. ברגע שארים מבט שלא יראה מהורהר שאחריו אצלול
במהירות בחזרה למפית זה הרגע בו הכל יגמר. אני גונב רגע או
שניים בהתחכמות, בשכטות ארוכות שלא יודע כמה הן יכולות להחזיק.
מוצץ את הנובלס כאילו היה קובני יקר. מגיע כבר לפילטר ומוצץ גם
אותו כאילו שם נמצא משהו טוב יותר מטבק.
נכשלתי. בקרוב אזחל לנקודת ההתחלה. יש טעם להתייאש? אני שואל
בקול אבל אני בקושי מצליח לשמוע את עצמי. ימים יגידו, תמיד
הייתי חכם בדיעבד, כמו בשיר, כמו כולם. אני אף פעם לא מצליח
לעכל בזמן הווה, לומד לחיות עם הצרבת שבעתיד.
מרגיש מדהים בלכתוב על שולחן עץ לאור נר על מפית.
על שולחן עץ בפאב אחרי חצי ליטר בירה וצ'ייסר ונובלס במאפרה
שמחכה שאני אניח את הדיו ואעשן אותה. הכל תחליפים לאישה.

המלצרית שאוספת כוסות שנפלו חלל, מסתכלת עליי מחייכת ואומרת
בתוך הרעש האדיר, "כותב ספר, אה..."
"לא ממש" אני עונה.
כולם כותבים ספרים, אני רק מנסה לא להשתגע.

היא רוקדת ונהנת. נראה לי שהיא כבר הבינה שאני לא מתאים לה.
זה לא ידיד, זה שרוקד איתה, לא איכפת לי מה היא אומרת. זה
מישהו שהיא נדלקה עליו. לא נורא, אני חושב לעצמי, זה אפילו לא
מזיז לי. אני לא רוצה אותה. הוא יכול לקבל אותה.

אקט של כתיבה, אקט חדירה והשפרצת דיו כל זה במקום ציבורי, פאב
אפל, עד כמה שהפאבים בתל אביב יכולים להיות אפלים (אפילו אם הם
ממוקמים בדרום).
כתיבה סתם, בלי משמעות, בלי הישג. כתיבה על כתיבה על בירה ועל
סיגריה שמקבלת משמעות רק בריאות שלי בסרטן פונטציאלי. כתיבה
מלוכלכת, כתיבה לשם כתיבה. כתיבה רצופה בלי הפרעות, בלי
המוזיקה הרועשת והשמחה המיוזעת של האנשים סביבי כתיבה למרות
שנועצים עיניים או סתם מביטים או אולי בגלל שמביטים או בגלל
חוסר מבטים. כתיבה שעוד מעט תיגמר כשהם יחזרו מחויכים ומיוזעים
לשולחן.
נגמרה עוד סיגריה ונשארה אולי עוד אחת, לעזאזל עם התל אביב הזו
שבולעת לי את הכסף במאנצ'יז  אדיר כמו שואב אבק גרמני. עוד
בירה. עיר יקרה. איך בוקובסקי שרד? איך גפן?
אין משמעות למפית ולדיו לאלכוהול ולסיגריה תוצרת הארץ, הכל
נראה לי כמו השולחן העזוב הזה שבאמצע שננטש במהירות ולמרות
התור בחוץ אין איש שממהר לגאול אותו מיתמות, מעניין אם הוא
מרגיש לא נוח כמו, מזיז את הרגליים בחוסר מנוחה.

חצי דיבור איתה ועישנתי חצי סיגריה באינטנסיביות שדומה לאבא
לחוץ שעומד מחוץ לחדר הלידה כשאשתו בפנים עומדת ללדת שלישיה,
כמו נחקר קפקאי במעצר שלמרות שלא מעשן מבקש מהחוקר סיגריה
ומעשן אותה כאילו רגיל לשתי חפיסות ברודווי ארוך ביום.

זה לא המפלצת שמפחידה אותי, היא פשוט לא מעניינת אותי.

לעזאזל איתך שחשבת שמשהו ישתנה שדברים יהיו אחרת!
אני מתחיל להאמין בגורל או קארמה או מה שזה שמחבר את החרא
שנקרא החים שלי.
לתת לה לקרוא את מה שכתבתי היא מבקשת, היא קיבלה מספיק אני
אומר לעצמי, היא הצליחה לחדור מספיק עמוק, מעכשיו הכל הצגה.
הרבה פוזה. מעט אמת. הרבה תירוצים. מתחיל לפרום תפרים מואס
בייסורים.

מודה לעצמי על העט והנייר והנר שכמו נס לא כבה ומשאיר אותי
לבד.

מוצץ את הפילטר, חצי חיוך להראות שהכל בסדר. שיגמר כבר הערב
הזה, לעזאזל אני לא מפסיק לחזור על עצמי.