כולם שותים, משתטים, מתחפשים,
כמו כל יום בשנה, ת'אמת, לא רק כי פורים.
הבשר חשוף, לא משנה באיזה צבע נצבעו השמים,
מסכות שלא יורדות, איפור שלא נשטף במים.
חוצה את כל שדרת הקליפות, עובר את רחוב פוזה... ואז חוזר,
וחושב שאפילו למלכת אסתר אין מה להסתיר יותר.
יכול לספור חבר ועוד חבר, כמעט על יד אחת,
הבעיה היא שאני גידם, כך אומרים, חירש אילם.
כנראה שלא משתלם להיות אדם חולם.
אז אני נוסע ובולם. אין תמרור עצור.
פשוט עליתי על המסכן, ואני עושה רברס חזור,
ושומע אותו צועק, משתנק לי בעור התוף,
הוא צועק לי: "עוד תחטוף", ושותק.

ומרדכי היהודי מסתובב אצלי בעיר,
עם חמור, ועגלה מלאה ברהיטים ומכשירי חשמל.
הוא צועק לי שוב לרדת, ואני כהרגלי יורד.
משיחים על שתי סיגריות וקפה שחור
שהוא מכין ממרכיבי חמור.
רק ברק בעיניים, של הבנה ועשייה,
שיכול לנצנץ רק אצל אנשים מהתעשייה.

במקומו אני מציע פרח חי, עלה נגוע טל,
התאהבות במוח האנושי ובעשייה, לא ביצרים, לא ביצירה.