הם שלוש כבר כמה שנים, ועכשיו הכחולה נעלמה.  אני לא מבינה לאן
היא יכולה להעלם ושוב מקבלת את התחושה  שלכל דבר בעולם יש
אישיות ושהיא החליטה שלא טוב לה פה יותר. היום היה הגשם החזק
הראשון השנה, הכל מאוד אפור וגשום, יכול להיות שזה הזכיר לה את
פראג, משם היא במקור. אני מבינה אותה. היא תלויה פה על חוט כבר
שלוש שנים, התפלאתי שעד עכשיו הן לא ניסו לשנות את מצבן.
איזה אומץ היה לה בטח. מצאתי אותה על אדן החלון, בחוץ. לא כל
כך הבנתי איך היא עברה את התריסים, כנראה שזה באמת היה חשוב
לה.
מקור הזהב שלה היה שבור קצת, הכנסתי אותה פנימה בדאגה אבל
הרגשתי קצת רע, אולי תפסתי אותה שניה לפני שהתכוונה לברוח,
אולי היא התמודדה עם עצמה, לא מפריעים ברגע כזה. אני מסתכלת
עליה עכשיו ומרגישה את התסכול שלה, הוא נובע מאלף סיבות, את
כולן אני יכולה להבין, יודעת בדיוק מה מסתובב לה בראש. היא
נפלה בניסיון הזה, לא התגברה על עצמה. אין לי ספק שהיא תנטור
טינה לעצמה ובאותו הזמן גם תרחם, תחשוב שהיא פתטית. אף פעם לא
תדע מה יכלה לגלות שם על שם ועל עצמה.
אני חושבת לעצמי מה חושבות האדומה והכתומה. אני מניחה שזה
עירער להן קצת את התפיסה. פתאום שום דבר לא בלתי אפשרי, החוט
הזה מוחשי רק ברמת ההגדרה הבסיסית, זאת האומרת כי הן לא
מסוגלות לתהיות שכאלה. ההתפכחות הזו תהיה להן קשה.
אני חושבת לעצמי אם לתלות אותה שוב, חושבת לעצמי מה היא
מעדיפה.
לפי המבט שלה, היא חוזרת על ארבע הביתה, לא כל סיפור ניגמר
בהגשמה עצמית.