עוד דאייתך מונחת בדעתי
עלה מחט אחרון
הנופל מעץ האורן

והעיניים צפופות
מצועפות מלראות
ליאות אחרונה
ורהב ראוות
מבטי להקות עופות
מניקרות צוקים
ומחילות עפר
רואות;
מה ידעו הבאים
מהזמנים המעוננים

מי זכר את לאה
וכיצד הזמן
שעה בה
רחמים בבנים

שדעתו נותרה באהבתו
מונחת באחותה
ורבות השנים
היו חולפות
כימים
שם עפו העופות.
ורגליהן הפוכות

עכשיו את יכולה
בדעתך על קטנותה
לאסוף את ילדותך
להניח במחשבתם
להגים מנהגים הגיגים

גם דעתי שתניחי
בהם דרכם
המתלאה

הם אינם לאה
ולא נקרא בהם שמה

ניתן בהם שמות;
המתלאים

גם אינם יעקב
ששרה בעצם ידו
עם מלאך אלוהים
יעקוב בהם הזמן
בנוהים אחריהם

ויבכה על בכיים
גם בכיים על רוחם
לא תועיל

את תלכי כמאז
ותמיד
ברוכה בשדות
לאורה של תורה
בלוחות הלב
האוחזות בנפש

הביטי ברוח
הנושבת בשנים
הינו שניים;
בכוח האבן השותקת
הנושאת את צוק
הזמנים;
חורקת לאיטה
ביסודות בעידנים
ושוחקת מורטת בניצת
הפרחים

הם נושבים ונושקים
לעטרת ראשך

כנפיי נוצות מלאכים
אור הדברים הגנוזים
וכוכבים בשמך
אותות האותיות
נתתי;
מאירים לאתמולך
דרכך כתובה במשעול
שיחי הוורד הלבן
מכאן ועד עולם

באם השדות
לא תראי רעות
לא יבוא להראות
לך בחלומות
איש,
את הפקעות
שילדו אותך
בליל הפרעות
והעובדות
שמורות ונצורות
עד כלות התרפים

שם קולך ישקוט

יונח בחוף אלמוגים

את האגמים המלוחים
ימתיקו רוחות אלוהים

הנושאים לגבהים
ומשפילים נשיאים

מהגוון הלבן שנשבר
לרסיסים יעלו בעולל נפשך
שלל קשת
הצבעים

ושתקת עוד תראי
שם ימתקו הימים
מי אגמים
מלוחים

הרוח תבוא בשמלתך
פרחונית מתמיד
וקורות ארזיי הלבנון
מארצות רחוקות
מאוניות סוחר
נפרקות
נצבעות בצבעים
את בונה עכשיו
בתוכי
מקדשים צבעוניים

בדמעות מניחה
אגמי מים צלולים

והעלים מרשרשים
מה עוד נותר שם לבקש

שיכחה
מנכות נפשם
ממליחות רוחם
המגמגמת ביאת
מילים
הגיות בהגאים
עגלים גועים
הניחי, למשתעלים
להברות

ברורות עוד תדעי
עץ הדעת עם השורשים
מונח על פלגי מים
ורעד המילים
יעבור בעלים
הם עודם מתאווים
לתת סימנים
ונפשך מונחת חשופה
וזכה
מתיקים

באו בה הפרשנים
הכסילים
את היודעת
מחושים פשוטים
רבות הרעות

מה היה להם שכך
לא הכילה דעתם
רהב לשונם
עלה ברעתם

מהלכים במחוזות
לועזים לועסים תורות
ואוחזים
ומתהדרים בידיעות
מהדהדים מקולות רפאים מתים
שהעלו על בדל שפתותיהם
ערוות המבושים
וערבות החושים
קיפצו בשדות
להגים מגומגמים

הייתי ילד בילדותך
ולא ראיתי איש ואישה
מניחים בבציר
צירי לידת הכאבים
אומץ חוצפות
העוברים והנקראים
המתקבצים
מהדרכים ומתבוססים

עץ החיים עטור ענפים
גם הדעת
אינה עוד נוגעת בפרות
לכל היותר באסורים

והזמנים מזמנים
מחזורים של הוזים
על עץ הדעת
ונחש ותפוח

בראשם התולעת
גם לא זכרה אותם
לדעת שעה טובה
בה יהיו
מתבוששים;
כאומרים באים בשערי
ידיעות גן העדן הקדום
והעלום

שם הלכו איש וילדה
בין שבילים
יודעים לכל היותר
זה גן קטן ושדרה
כאן גנן העירייה
מנקש בכל בוקר
את העשבים
העולים ושבים
שוטים

ואין גיחון ולא פישון
ולא חידקל
ובפרט אין כאן
צל דקל
ולא נווה מדבר

מוקדש להילה