עד לא מזמן האמנתי בהרבה דברים, האמנתי באהבה, האמנתי בניסים,
באושר. הבוקר התעוררתי ומצאתי מכתב מונח על השידה בחדר השינה
שלי, חתום בנשיקה. בימים כסדרם, הייתי מקפץ ממקומי, חפון
בסקרנות ילדותית, שומע את קולך בצרידות מתוקה של בוקר, לוחשת
לי, כמו מתוך חלום "חכה מתוק שלי, אתה סקרן מדי, תתענג על
הרגע, אל תמהר לרוץ ולקרוא את החיים - בוא תשכב פה לידי ". אבל
זה לא היה עוד בוקר רגיל, כשהתעוררתי הבוקר את לא היית לצידי.
לא שזה לא קרה בעבר, פשוט, את תמיד הודעת לי אם יש לך פגישה
מוקדמת או איזה "ברקפסט" רכילותי עם חברה. גם המכתב היה שונה!
רק פעם אחת בחיים שלי קיבלתי מכתב חתום בנשיקה וזה היה בכיתה
ג' או ד'. כל המכתבים האחרונים שאני זוכר היו של חובות עירייה
או זימונים לבתי משפט
שונים ברחבי הארץ על עבירות תנועה.
התאמצתי לקום מהמיטה אחרי ליל אמש, שבתי מאוחר ממסיבת רווקים
של חבר שהחליט לשים קץ לתקופת ההתהוללות ולפנות מקום לתקופה
חדשה. התקופה שכולנו פוחדים ממנה וכמהים לה כאחת. נישואין.
אז זה היה האושר של אתמול שפינה את מקומו להאנגאובר של היום
וכמו על אוטומט, ניגשתי לקומקום
החשמלי, מילאתי אותו במים ולחצתי על כפתור ההרתחה. בדרך
לשירותים עוד הספקתי לחשוב על המכתב המוזר לשנייה, כשהטלפון
הקפיץ אותי ושיחרר אנקה מבוהלת מגרוני.
"אתה לא חושב שאני דואגת לך?" זאת הייתה אימי.
"ולמה את דואגת?" ניסיתי להיות מנומס. הרי אני כבר בן עשרים
ושמונה ולא חי בבית מאז שהשתחחרתי מהצבא  ובאמת שתמיד ניסיתי
לשמור על קשר דו שבועי עם הוריי, אפילו בנסיעותיי הרבות לחו"ל,
איכשהו תמיד מצאתי זמן להתקשר ולהרגיע ותמיד בשבילם זה אף פעם
לא הספיק, אבל מה אני מבין בהורות?
"כי אני מנסה לתפוס אותך כבר מאתמול, איפה היית?" המשיכה
סקרנית כתמיד.
"הייתי במסיבת רווקים של שחר, חבר שלי". אמרתי את האמת.
"נו, וזו סיבה לא להתקשר הביתה?" אמרה בכעס.
"האמת כן", הפתעתי אותה ואת עצמי, "שחר ביקש לשמור את מסיבת
הרווקים בסוד מכל אישות נשית
שחיה בעולם הזה, ואם אני לא טועה אמא, גם את אישה". שיקרתי.
"אז היית מתקשר לאבא שלך" התחכמה.
"טוב,אמא, עכשיו כשאת יודעת, אפשר להמשיך בחיינו הרגילים?"
ניסיתי לסיים את השיחה.
"כן, רק רציתי לדעת אם קי... בל... ת את... המ...". השיחה
התנתקה.
יצר הסקרנות שבי עלה וגאה, ניסיתי לחזור אליה לסלולרי אבל לא
הייתה תשובה. ניסיתי פעם שנייה ושלישית, שום כלום. גם כן אמצעי
תקשורת מזויין, הכל על בטריות! אשליות מוכרים לנו, אשליות!
סקרן וזועף נכנסתי להתקלח. ניסיתי לחפוף ולרכך גם את כאב הראש
שהלך וגבר מרגע לרגע, אך
עוד לא נמצא הגאון שימציא את נוסחת הפלא - שמפו שמעביר את כאבי
הראש בחפיפה אחת.
יצאתי מותש יותר מכפי שנכנסתי, הכנתי לי כוס קפה שחור, חזק,
והצצתי אל השעון, נחרדתי לגלות
שאני באיחור קטסטרופלי לעבודה. ארגנתי את התיק מהר ורצתי
לאוטו.
את המכתב שכחתי מיותם על השידה בחדר השינה שלי.

הכל התחיל בערב קיץ חמים. ישבתי לי על המרפסת מול ספר מתח של
גרישם, מאזין להנאתי ל"דלתות" ולקולו הערב של ג'ים מוריסון שר
על המוות ועל וויסקי, כשלפתע קיבלתי טלפון מפתיע.  
"מה עניינים אח שלי?" שאג הקול מתוך השפורפרת.
"הכל אחלה" עניתי, מנסה לזהות את הקול המוכר. "מי זה?" שאלתי
בנימוס.
"זה שחר, כבר הספקת לשכוח אותי? כל כך מהר?" הזדהה הבחור.
"שחר, וואי, מה קורה גבר? איפה אתה?" זעקתי לשפורפרת בלי
להסתיר את שמחתי.
שחר היה אחד החברים הכי טובים שלי מילדות. עברנו כמעט הכל
ביחד, גן, בית ספר יסודי, תיכון.
רק בצבא הופרדנו. שחר שירת בקריה בתל אביב, בעקבות 'בעיות
רפואיות'. ואני צורפתי ליחידה קרבית. אי שם בין עזה, לבנון
ופעם בחודש פס הביתה, הקשר בינינו הלך ונחלש. אבל תמיד נשאר
קיים.
אחרי הצבא, שחר החליט פשוט לטוס ולחיות את החלום של כל חייל
משוחרר, כמובן שתכננו לטוס יחד אבל שחר השתחרר מצה"ל לפני תום
השירות המלא, ואני נשארתי חייל!
אם אני לא טועה אז הפעם האחרונה שדיברנו הייתה לפני כשנה, אחרי
שהוא הספיק להיות ברוב מדינות המזרח הרחוק.
שחר זה מסוג החברים שאף פעם לא שוכחים. גם אם לא דיברנו שנה או
לא התראינו חמש שנים זה פשוט לא משנה, תמיד ישנו גורם מקשר
בינינו. חברות אמיתית.
"אני בהולנד עכשיו אחי, מעשן את עצמי למוות לפני הנחיתה
המייגעת בארץ". תמיד הוא היה סטלן. "אז מה, הפעם אתה נשאר
איתנו?" חקרתי.
הוא גיחך, "ככה אתה מכיר אותי? אני נוחת עוד יומיים בבן גוריון
עם הפתעה", המשיך, "וכדאי לך מאוד לבוא ולאסוף אותי משם".
קבע.
"אתה יודע שאני אוהב הפתעות ", עניתי לו, "תראה את העניין
כסגור". המשכנו לפטפט קצת וקבענו לעוד יומיים בנמל התעופה בן
גוריון, טיסה מספר 811 מאמסטרדם. הייתי מאושר.
בכל פעם ששחר נכנס לחיי, משהו טוב קורה. אנרגיה חיובית.
אבל אף פעם לא הייתי מנחש שהפעם באמת השתנו לי החיים.
הגעתי שעה מוקדם יותר משעת הנחיתה, גם כדי לתפוס מקום חניה וגם
כדי להרגיש מוכן יותר לקראת ביקורו של חבר יקר. כל הדרך לשדה
נסיתי לפענח ביני לבין עצמי על איזו הפתעה שחר מדבר, מה הוא
כבר יכול להביא לי שלא קיבלתי ממנו? כמעט בכל הזדמנות, שחר היה
שולח כל מיני מתנות יקרות ערך מכל מיני מדינות שביקר בהם, החל
מחולצות צבעוניות מדרום אמריקה ועד לתכשיטים נוצצים מיפן. אז
למה אני אמור לצפות עכשיו?!
הזמנתי לי אספרסו כפול והלכתי להתיישב מול אחד המסכים שמראים
את מועדי ההמראות והנחיתות. מסביבי, המולת אנשים, כולם מחכים
ליקיריהם עם מבט מאושר בעיניים. מתוחים משהו.
הטיסה מאמסטרדם נחתה בזמן. נוסעים מטיסה אחרת החלו יוצאים
בטיפטופים איטיים אל עבר אהוביהם המצפים. קולות חיבה נשמעו מכל
עבר, בכי וצחוק לסירוגין.
את שחר זיהיתי מיד כשראיתי אותו, הוא לא השתנה הרבה. תווי פניו
נותרו כשהיו, הוא אמנם התבגר וגם נדמה לי שראיתי איזה שפם קטן
וססגוני מעל פיו, אבל זה בהחלט השחר שאני זוכר.
נופפתי בידי והרגשתי איך בטני מתכווצת מהתרגשות, כנראה שבאמת
התגעגעתי אליו.
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך" אמר והתקדם לעברי.
"עזוב", חייכתי, "תביא את ההפתעה שדיברת עליה ואני מסתלק מפה
'חת שתיים".
"הפתעה?" התפלא שחר. "על איזה הפתעה אתה מדבר?" פנה אליי בפנים
המומות.
הרגשתי איך שמרגיש מטומטם ששאלו אותו שאלה חכמה. המשכתי
לחייך.
התחבקנו מספר דקות ארוכות, כשהרגשנו פתאום זרם כבד של אנשים
שדוחפים אותנו עם עגלות עמוסות במזוודות גדולות וידיים עמוסות
בשקיות, עם הלוגו הבלתי נשכח של הדיוטי פרי.
"אז איך עברה הטיסה?" ניסיתי לשנות נושא.
"הטיסה עברה סבבה". הוא התקרב אליי ולחש בשקט,"עשיתי איזה
בומבילה לפני שעליתי למטוס, הזיות אחי, אתה לא מאמין. רק כמה
דקות לפני הנחיתה נזכרתי שאני במטוס."
"אני שמח לשמוע שלא השתנית."
"אנשים לא משתנים כל כך מהר", הוא חייך אליי."זה תהליך, זה
לוקח זמן."
"טוב,אפשר להתחיל לזוז? הרבה אנשים מתים כבר לפגוש אותך. יהיה
לנו הרבה זמן אחר כך להתעדכן ולספר מעשיות, ואני בטוח ששלך
הרבה יותר מרגשים משלי." אמרתי והתכוונתי.
תפסתי את אחת המזוודות של שחר והתחלתי להתקדם אל עבר היציאה.
שחר, שלא כדרכו, פשוט נשאר לעמוד במקום. בדרך כלל הוא היה
ההיפר בין כולנו ועכשיו הוא פשוט קפא שם.
"מה קורה לך בנאדם? בוא נזוז." האצתי בו.
הוא רק עמד שם. הוא חיפש משהו בעיניו, לא ידעתי מה בדיוק.
הסקתי שהוא מחפש אולי מישהו שהיה איתו בטיסה או איזה דיילת
אויר שעשתה לו עיניים. הוא הסתכל על השעון ונראה מוטרד.
אולי מתוך אינסטינקט, מצאתי את עצמי מסתכל גם בשעון. השעה
הייתה רבע לארבע ורציתי רק לצאת משם לפני שתגיע שעת העומס
בכבישים.
"אתה שובר שיאים." אמרתי לו והתחלתי להרגיש את כובד המזוודה
הולך ומכריע אותי.
"קודם כל אתה מתקשר אליי אחרי שלא שמעתי ממך תקופה ארוכה, אחר
כך אתה מפתיע אותי עם השפם המגוחך הזה ועכשיו?" הורדתי את
המזוודה,"עכשיו אתה מעכב אותנו מלשתות איזה דרינק טוב באיזה בר
מגניב ולהתחיל עם כל מה שזז!" מתחתי את ידיי באויר כדי לשחרר
את הכאב.
"אגב, אם בבחורות עסקינן," הוא קרץ לי, "אני לא סתם מחכה כאן.
נדמה לי שראיתי מישהי מוכרת במטוס. מישהי מהעבר."
חשבתי על זה לרגע. מישהי מהעבר? בראשי עברו שתי אפשרויות.
האחת הייתה העבר הרחוק, כלומר, העבר שלפני הנסיעות של שחר,
העבר שלנו.
או העבר הקרוב יותר, זה ששחר צבר לבדו בטיוליו הרבים.
"טוב, אם ככה אתה זוכר, מה היא לבשה? צבע שיער? מבנה גוף? או
משהו שיעזור לי לעזור לך בחיפושים?" הצעתי את עזרתי.
"חולצה אדומה עם פסים לבנים." הוא אמר בפשטות.
"שם גם יכול לעזור מאוד." התלוצצתי.
התחלתי לתור בעיניי, שחר נראה לי פתאום נורא מרוצה מכוונותי
הכנות לעזור. אלפי אנשים הסתובבו בטרמינל הענק הזה, וכל מה
שצריך לעשות זה למצוא בחורה עם חולצה אדומה ופסים לבנים.
פשוט.
"בוא נתפצל," אמרתי לו, "זה יילך יותר מהר".
וככה אולי נספיק לנצח גם את הפקקים הארורים האלו. חשבתי
לעצמי.
שחר נשאר צמוד למזוודות, ואני יצאתי לי לטיול בין כל האנשים.
ראיתי כמה בחורות פוטנציאליות בדרכי, לכמה מהן אפילו שקלתי
להציע נישואין מרוב שהן היו יפות - כן, עד כדי כך... - אבל אף
אחת מהן לא לבשה חולצה אדומה עם פסים לבנים. שיט.
כל הטיולון הזה אני חושב על הפקקים המזויינים שמחכים לי, דרכתי
בדרך על כמה ילדים ששיחקו על הרצפה, ואפילו כיוונתי זקנה אחת
לשירותים. אבל חולצה אדומה? שום כלום.
חזרתי לכיוונו של שחר. ראיתי אותו יושב על המזוודה, כשלצידו
יושבת, ככה לפחות היה נדמה לי
אחת מאלה שהייתי מוכן להינשא להן.
היו לה עיניים חומות גדולות כאלה ואף קטן וסולד. היא לבשה משהו
שנראה לי בהתחלה מוזר, מין מכנס שרוואל כזה בצבע אדום ומעליו
מין שמלה כזאת פרחונית. היה לה שיער שחור, מדורג ובאחד
מקצוותיו ביצבץ חוט שזור עם אבן בסופו. פשוט יפה אמיתית.
שחר חייך כשהבחין בי מתקרב במבט בוחן. הוא הכיר אותי הכי טוב
מכולם וידע, כן הוא פשוט ידע שנדלקתי על הבחורה הזאת מבלי
שאפילו פצתה את פיה.
שחר תמיד טען, שכשאני פוגש מישהי שמדליקה אותי משהו בעיניים
שלי משתנה. "זה תמיד נראה כאילו אתה זומם משהו שם בתוכך", הוא
היה אומר לי, לא פעם אחת. "נחש", ככה הוא נהג לקרוא לי.
התקדמתי בצעדי צב או צעדי נחש, איך שתקראו לזה, והרגשתי איך
גלגלי מוחי מתחילים להסתובב במרץ, ואיך מזימתי (אף פעם לא
הכחשתי את מה שנכון), יוצאת לדרכה.
"היי," שחר קיבל את פניי, "אני רוצה שתכיר את הילה, חברה שלי."

"חברה שלך?" התפלאתי. אולי זאת ההפתעה שלו?
"נעים מאוד," אמרתי. "אלון."
"כן, שמעתי המון עליך, אתה החבר הכי טוב של שחר, נכון?"
"כשהוא נמצא בארץ", תיקנתי אותה.
"וזה לא קורה הרבה", התערב שחר וחיוך של אושר נמרח לו על
הפנים.
שמעתי את צליל המעיכה של מזימתי. ושמחתי על כך.
עמדנו שם עוד כמה רגעים, עשינו מין שיחת היכרות מהירה, מאיפה
את, מאיפה אתה, איפה הכרתם וכל השאלות ששואלים כשפוגשים אדם
חדש, עד ששחר שוב הפיל את הפצצה.
"נו מצאת את הבחורה עם החולצה האדומה?" שאל אותי.
"אין לה זכר." עניתי לו ולא הצלחתי להבין מה קורה פה.
קיבינימט, החברה שלו פה לצידו חשבתי לעצמי, זה לא בדיוק הזמן
המתאים לחפש בחורות אחרות, ועוד כאלה שפוגשים בטיסות. זאת
טעות.
הילה כנראה לא שמה לב לשאלה, או שהיא שיחקה אותה כאילו היא לא
שמה לב כי היא עמדה עם הגב אלינו ושיחקה באבן שבשיערה. בכל
מקרה, היא לא נראתה מתעניינת.
סימנתי לשחר בתנועת ראש מהירה להצטרף אליי לסיגריה בחוץ. הוא
הסכים בשמחה, הוציא חפיסת סיגריות מהתיק ונשק להילה, שנשארה
לשמור על המזוודות.
"מה קורה אלון?" הוא טפח על גבי כשיצאנו ממתחם הטרמינל החוצה.
"אני בסדר," אמרתי לו והתיישבתי על אחד מספסלי הבטון, "אבל אני
כן חושב שכדאי מאוד שתתן לי קצת יותר פרטים על מה שקורה כאן,
אני לא מוכן להיות זה שיעזור לך להרוס את מערכת היחסים עם יפה
שכזאת, זה יהיה לי קצת כבד על המצפון אחר כך." החזרתי לו טפיחה
על הגב וחייכתי.
בדרך כלל, כלומר כמו שתמיד היה, עד עכשיו. כשאני ושחר היינו
מדברים בינינו, לא חשוב על מה או על מי או מתי, השיחות בינינו
תמיד זרמו וקלחו. תמיד סיפקנו תשובות אמיתיות או מספקות אחד
לשני, בלי היסוסים, בלי למתוח את החבל יותר מדי, בלי כל
הקישקושים מסביב. הוא היה שואל ואני הייתי עונה ולהיפך. אם
התשובות לא היו מוצאות חן בעיניי אחד מאיתנו, פשוט היינו
שואלים שוב. אין תשובות דפוקות, אין התחכמויות. אין שקרים. עד
עכשיו.
הוא היסס. "מה אתה רוצה לדעת בדיוק?" שאל, וזרק את בדל הסיגריה
בתנועה מיומנת.