זה כל כך מתסכל כשזה קורה. אתה מנסה משהו אחר, ומתאכזב בכל פעם
מחדש, שוב ושוב. אין לך שליטה על זה. אתה יודע שזה ייגמר, רק
לא יודע מתי.
"בסוף כולן עוזבות" אתה מהרהר לעצמך בין מערכת יחסים אחת
לשנייה. אתה נתקל במישהי חדשה, מטפח לך ציפיות, הקשר שורד
בדיוק חודש, ואתה חוזר לנקודת ההתחלה. למה זה קורה ? מה אתה
עושה לא בסדר ? אתה מתחיל לשקוע במחשבות הורסות. אולי אתה לא
בסדר ?
איך אנשים מגיעים בכלל למצב המוזר הזה שנקרא חתונה ? הם לא
עוברים את מה שאתה עובר ?
היא אומרת לי להפסיק לחפש, כשזה יבוא זה יבוא. אבל זה די מזכיר
לי את הסיפור על אותו בנאדם שרצה לזכות בלוטו, אבל אף פעם לא
חשב לשלוח טפסים ...
זה עתה "הסתיימה" עוד מערכת יחסים. אני מדגיש "הסתיימה", כי
היא לא באמת נגמרה. היא עוד תמשיך, אבל לא כמו שקיוויתי. כל
הציפיות שטיפחתי נבלו ממש לפני כמה דקות. והדמעות חונקות את
הגרון, כמו תמיד. אתה יודע שתתגבר ותהיה חזק, אבל כל מערכת
יחסים כזו רק ממוטטת אותך נפשית. אתה מנסה להתנהג רגיל ולא
להראות לסובבים אותך את מה שהלב שלך באמת מרגיש. כאילו שהכל
בסדר אצלך, ואתה כבר התרגלת. אבל, בעצם, אתה משקר לעצמך.
בתחילת כל קשר אתה אופטימי, ובסוף אתה נאלץ לגלות שהכל היה
לחינם. כאילו "סדרו אותך", למרות שאתה מבין את הצד השני במובן
מסוים.
זה עצוב, אבל אתה יודע: בסוף כולן עוזבות ... |