ברחת לי דוריאן.
ברחת.
השארת אותי בלי סיבה, נודדת בין אישיות לאישיות.
אני לא יודעת לחיות בלעדיך דוריאן.
אתה גבריאל.
מלאך קטן ואכזרי שנהנה לאכול את הקורבנות שלו בדרכים
שבהן הם לא ישימו לב שחסרה להם רגל
או יד
או בכלל,
הראש שלהם נפל.
מעולם לא היו לי כאבי פאנטום, מעולם לא הרגשתי כאילו  משהו
נפל ונשבר
חלק ממני שהיה שלי.
אתה יודע שהיה מישהו.
הוא היה חלק ממני.
אבל הוא לא היה שלי.
אז הוא הרבה פחות מסובך ממך
אני לא יודעת מי אתה
כי אני לא יודעת מי אני.
ומי שאני זה מי שאתה
יוצא לנו מוזר קצת.
דוריאן.



אנחנו בדואט יקירתי.
חיית בכל שלב בעולם.
כל מקום.
כל ריח.
כל דבר.
ולעולם לא הבנת מאיפה באים לך הפלאשבקים המזעזעים האלו.
כי לא היית שם.
אבל לעומתך,
אנחנו היינו שם.
וגם גבריאל.
ואני.
כל הדמויות שאת מכירה מהראש שלך היו בכל מקום.
כולם מתו מוקדם.
כולם נראו כמוך.
כולם סבלו כמוך,
התרגשו כמוך.
בכו כמוך.
את.
את גבריאל.
את זאת שהורסת לעצמך את החיים,
לאנשים אחרים את החיים.
את יכולה לחשוב עלי בתור הנרי.
או בתור באזיל במקרים מסוימים.
אבל אני רק מנסה לשקף אותך.
כי את הרי לא בנאדם טוב.
את יודעת שאת לא.
אנחנו לא רעים.
אנחנו סתם אנוכיים ואינטרסנטים...













דוריאן...







כן, כן.
סליחה.
יקירתי.
ברגע שלא תהרסי את עצמך.
לא תהרסי אף אחד שאת לא רוצה להרוס.
גבריאל.
הרוצחת.
האישה היחידה שיודעת מתי היא תמות.
ומקסימה שלי,
אני באמת אוהב אותך.





גם אני אוהבת אותי דוריאן.
זאת אומרת,
גם אותך.