היא שכחה לקחת ספר לטיסה. דווקא הכינה לה אחד, אבל בטעות הוא
נכנס לתיק הגדול שנכנס לבטן המטוס. אז כל הדרך חזרה מהודו, 10
שעות טיסה ו-3 שעות המתנה בקונקשיין, היא קראה את יומן המסע
שלה. הפעם הוא לא היה ארוך ומפורט, מלא בכרטיסי נסיעה, עטיפות
שוקולד מקומי ופתקים שכל מיני מטיילים אחרים כתבו לה כמו בטיול
הקודם בדרום אמריקה, חמש שנים קודם. הפעם הוא היה כתוב משפטים
לקוניים קצרים עם הרהור חולף "באוטובוס מדרמסלה לרישיקש. ריח
של הווה ואורז". כל ארבעת החודשים האחרונים הצטמצמו לפחות מ-12
עמודים ועוד כמה ציורים של אנשים מחכים לרכבת או אוטובוס. בסוף
המחברת היא מוצאת מקופל את המכתב שהוא נתן לה לפני הנסיעה. היא
ניסתה שלא לקרוא בו הרבה, אבל היה אפשר לראות שהוא קופל כבר
בעשרות דרכים שונות, ובאמצע העמוד האחרון כתם עגול קטן של דיו
מרוח מהפעם הראשונה שהיא קראה אותו.
ארבעה חודשים הם לא דיברו. לא שלחו מכתב או מייל, ככה הם רצו.
הוא בקול והיא בשקט.
כל פעם שפתחה את המכתב, ניסתה למצוא מסרים נסתרים בין השורות,
מילה שהיא עוד לא זוכרת בעל פה, להבין מה מסתתר ברווח הזה שבין
סוף המשפט האחרון לשם שלו למטה.
פתאום, אחרי 3 שעות טיסה, היא רואה כמה הוא דומה לכתב שלו.
במבט ראשון הוא נראה עגול ורך, נשי כמעט, אבל במבט שני הקצוות
חדים, והזוויות מסוכנות וכל כמה אותיות רכות ונעימות, יש אות
אחת חותכת, קרה וקשה, מפסיקה תהליכים רכים ונעימים ומזכירה לה
שיש לו צדדים אחרים.
הקוף שלו מלטפת ומגוננת למעלה, ולמטה מחזיקה קרס - תופסת
אותה. העין שלו נראית כמו נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה, פתוחה
לכל כיוון, אם לא תחזיקי חזק, תיפלי. אבל השין והכף שלו נראות
כמו ערסל ומיטת תינוק, להתכרבל בהן, לעצום עיניים, לישון
בביטחון.
המטוס צפוף וחם. איך חם במטוס? זה לא הגיוני. היא מסתכלת שוב
על הדפים, והאותיות מתחילות להעלם, הם נמסות. רגע! אבל עוד לא
הספקתי לקרוא הכל, אולי עוד לא ראיתי משהו, האותיות לא
מקשיבות. הם ממשיכות לנזול להן במורד הכסא ולמעבר שבין
הספסלים, היא מנסה לפחות לתפוס איזו יוד אחת או מם סופית אבל
הן חומקות לה בין האצבעות. עכשיו מה שהיא לא זוכרת ממנו יעלם,
אבל זיכרון אף פעם לא היה הצד החזק שלה. ביד שלה הדפים הריקים,
הלבנים (למה הוא לא כתב על שורות? או שהוא כן והן גם נעלמו?)
ורק על הדף האחרון עוד יש כתם מרוח. היא שומעת בכי חלוש
שמתגבר. זה הכתם, הוא פער פה והחל לבכות כמו תינוק. לא. זה
תינוק בוכה בשורה מלפניה, היא מתעוררת ומסתכלת בבהלה על הדפים
שנשמטו מידה ונחים על ברכיה. כל האותיות שם, כל המילים. גם אלו
שהיא לא רוצה.
היא לא סיפרה לו שהיא בדרך חזרה. לא לאף אחד. וכל הזמן שהיא לא
היתה, סרבה לשמוע מה שלומו. עכשיו היא פוחדת. מה איתו? את מי
הוא אוהב עכשיו? זה לא כתב של מישהו שנשאר לבד.
היא הייתה אמורה לפגוש מישהו אחר ולשכוח ממנו. דווקא היא פגשה
אחד, לא גבוה אבל טוב לב שהסתכל עליה במבט הזה, ונגע בה
בעדינות. ומה שהיה נראה מבטיח לרגע, נמשך שבועיים ונגמר בחוסר
עניין הדדי ונשיקה בתחנת רכבת.
עם כל הדברים שהיא שכחה בחיים, דווקא אותו לא.
המטוס נוחת לעצירת ביניים. היא אפילו לא זוכרת איפה. הולכת
לשתות תה במשך שלוש שעות ולחפש ספר אחר. הכל בשפה זרה וכבר
נמאס לה. בחורה אחת מתיישבת מולה ושואלת אם היא היתה בדלהי
שבוע שעבר בכביסה. כן, היא היתה שם. ראיתי אותך עם החבר שלך.
לא, הוא לא חבר שלי, סתם גרמני אחד שהיה איתי בגסטהאוס. אה.
זהו? חוזרים לארץ? כן. כן, גם אני, אבל אני בטוח עוד אחזור
להודו, כאילו, אין מצב שאני נשארת בארץ יותר מכמה חודשים, עושה
קצת כסף ונוסעת שוב. אין כמו הודו, אה? כן. בטח. אין כמו הודו.
פשוט חבר שלי עוד לא השתחרר מהצבא ואני מתגעגעת אליו, אז אני
חוזרת אליו, חוסכת עוד קצת ואז נסע שוב ביחד. יופי. למה את
חוזרת? אה. באמת שאלה טובה. עוד לא ממש הבנתי למה נסעתי.
הוא מחכה לה? למה היא לא אמרה לו שהיא חוזרת, אולי הוא היה בא
לשדה לקחת אותה. ואולי לא. היא תחזור במונית. אבל לאן?
עוד מטוס. המכתב שוב נפתח. הוא בטח לא חושב עליה כל כך הרבה
כמו שהיא עליו, הוא בטח לא מתאר לעצמו כמה זמן היא בילתה
בלחשוב עליו. פתאום היא מתמלאת הרגשה חמימה שאומרת לה לנסוע
אליו ישר. ככה עם התיק והריח של הודו וטרמינלים. היא תופיע
בדלת והוא יחבק אותה בלי מילים והם ישכבו והכל יחזור לאותה
נקודה. כמו לפני ארבעה חודשים, כשהיא נסעה, כאילו לא עבר הזמן,
והמרחק, והאנשים והריחות. כאילו כלום. והם ילכו לים, כי לפני
שהיא נסעה הוא רצה ללכת לים, ולא היה לה זמן, היתה צריכה לסיים
הכנות והגשות והיא אמרה לו - כשנהיה בפעם הבאה נלך לשם.
הטיסה נוחתת בתל אביב. היא הולכת לאט, וכמו שתמיד שממהרים הכל
קורה לאט, דווקא עכשיו המזוודה שלה הגיעה ראשונה ואין תור
בדרכונים ומהר מאוד היא בשמש פברואר של תל אביב עולה על מונית.
אליו.
הוא פותח את הדלת. מופתע. מה את עושה פה? מתי חזרת? איש כמוהו
לא יחבק בלי מילים. אפשר חיבוק קודם? רוצה ללכת לים? עכשיו?
כן. אני שם, ויש לי זמן. אני הפעם הבאה.