אני זוכרת את היום שבו נולדתי. הייתי מיוחדת במינה, בלעדית,
הוצאה מיוחדת.
הלבישו אותי בשמלת ערב קטנה, ורודה ומדהימה עם מלמלה, תחרה
וסרט ורוד על שיערי הזהוב.
נעלו לי נעלי עקב קטנות וחמודות שהתאימו בדיוק למידתי.
הכניסו אותי לקופסת קרטון בגוון ורוד עז מסביב, ופלסטיק שקוף
מלפנים. מכאן הדרך היתה קצרה. מבלי שאשים לב מצאתי את עצמי על
המדף. שלט ענק הודבק מתחתיו ועליו נכתב: "המוצר הלוהט". מבין
האחרות שמסביבי הייתי היפה והיקרה ביותר. כולן העריצו אותי
ורצו להיות במקומי בגלל שאני יפה ויקרה. כל אחת דיברה על
משפחתה העתידית, כמה מדהימה היא תהיה. אך אני ידעתי, זאת שתיקח
אותי תהיה המיוחדת מכולן.
יום אחד, פתאום, משום מקום, היא קנתה אותי. ליבי נעצר וידעתי
שזה זה. היא חיבקה אותי חזק חזק ואפילו קצת מחצה אותי בתוך
הקופסא. כשהגעתי לביתי החדש, הוציאה אותי מהקופסא המעיקה.
נשמתי עמוק כדי לשאוב כל פיסת אוויר. ואכן הבעלים שלי התייחסה
אלי כאל מלכה: סירקה אותי  מדי יום, קנתה לי תלבושות חדשות,
כגון בגד ים ורוד, חצאית וגופיה תואמת ונעליים חדשות. היא
אפילו קנתה לי בית קטן, כולו ורוד, עם מטבח, סלון וחדר שינה.
היא היתה מספרת לי סיפור לפני השינה ומכסה אותי. הייתי
מאושרת.
עד אותו יום בו היא הביאה אותה, די דומה לי, אך היה לה שיער
שחור ושמלה צהובה מבריקה. כבר מההתחלה לא חיבבתי אותה במיוחד
וגם היא לא נשארה חייבת - בכל הזדמנות היא זרקה לעברי מבטי
שטניים.
לאט לאט הכול השתנה - היא עברה לגור בביתי המושקע, הבעלים שלי
כבר לא הלבישה אותי בבגדים היפים אלא העבירה אותם אליה. היא
הפסיקה לרחוץ ולסרק אותי, רק אותה. גופי הפך למוכתם, שיערי הפך
לשיער קש, בגדיי התלכלכו, התכערתי. ישבתי במדף הפינתי, ולעיתים
לא זזתי משם ימים עד אשר ניקו את המדף ומיד הוחזרתי לשם עד
לניקוי הבא. עד שיום אחד הבעלים שלי פנתה אלי ולקחה אותי.
נתמלאתי תקווה וצעקתי: "היא אוהבת אותי!" אך היא זרקה אותי לפח
האשפה. בכיתי,
צעקתי, אך צעקותיי לא נשמעו. ניסיתי לטפס מהפח אך נפלתי מטה
ונשברתי. נשארתי שם תקופה ארוכה.