עכשיו הוא מניח תפילין.
מחייג לאלוהים. אלוהים על הקו, מקשיב, מכיל, עונה לו, נותן לו
תשובה עקיפה, ישירה, נותן לו לגדול , לדעת , להזכר...
ואני בחדר הסמוך מתרגשת. אני לא יודעת למה המעמד מרגש אותי כל
כך, כאילו משהו קדום שיודע, שיודע את הצופן הזה, את הקוד,
שיודע שיש מילים שחודרות ישר לאוזניו של לאוהים.
והוא ממלמל...
שקט.
אני שומעת רק את הזבובים.
מעביר דף. אני שומעת את הרשרוש הזה, של הדף המתקמט ואז נח.
"שמע ישראל"
נראה לי שהוא מעט נבוך שאני יכולה לשמוע אותו, כל כך פרטי,
אישי, ישיר.
לוקחת צעד אחורה בהקשבה שלי, לא רוצה להפר את הפרטיות, את השקט
שלהם.
עכשיו הוא מולו, איתו. ובו זמנית גם פה איתי.
הרעש של העברת הדף כל כך חזק לשקט הזה.
נושם. נושף. נאנח קלות.
המון כוונה ממלאה את החדר שלי, שלו.
ואני אוהבת אותו כל כך, שולחת לו אהבה גם ממני, יחד עם
אלוהים.
שותה מים.
אני מדמיינת אותו עומד עם התפילין קשורים לזרוע ולראש.
רואה כמה זה חשוב לו, שמחה שהוא מצא, שהוא מתמלא, שהוא יודע,
שהוא נזכר.
וחושבת על עצמי. זה לא קשור לאמונות שלי. יש לי דעה ברורה.
אני יודעת שזה לא ענין של דת, שזה עניין של דרך תקשורת. אני
בדרכי שלי והוא בשלו. דרך התפילין.
סיים. אומר ביי, יוצא.

עכשיו אני לגמרי לבד, עם אלוהים, עם הקדושה הזו בחדר.
מודעת לכל איבר, לאצבעות שתופסות את המחברת, לאצבעות שאוחזות
את העט וכותבות מילים אלה, לכף הרגל שמונחת תחת ישבני,
לברכיים.

נושמת.

לבטן שמונחת לה שם במרכז גופי, לגרון שבולע רוק מלא ליחת
סיגריות,
לתאורת הבוקר הנהדרת מהחלון, לזבוב שמטייל לי על היד.
מנפחת את החזה, השיניים קצת ננעלות, מפהקת, לוקחת נשימה
עמוקה.
מזיזה את הנחיריים, שומעת דפיקות עמומות של פטיש בחוץ. מרגישה
את איזור העורף וגזע המוח.
מרגישה את הצוואר ואת הקיפולים בצוואר כשאני מביטה מטה אל הדף,
את הגב נלחץ אל הקיר.
מלחחת את השפתיים, את האויר הדחוס בחדר, ראש נשען על קיר.
מגרד. אני שולחת יד לגרד מרגישה את קור השערות הרטובות עוד
ממקלחת הבוקר.
מקמטת את המצח, עוברת למחשבות עליי, על אהוב רחוק...
על חברים... ואתה מקשיב לי.
אני רואה אותך מחייך, אוהב אותי, שמח בי.
ואני שמחה בך, בחברי אלוהים.
יודעת ששנינו יודעים, אתה באמת פה איתי. כל הזמן, לא עוזב אותי
לרגע.
כמה נהדר בעיני אתה, אחי הגדול. השומר עליי, אבי המגונן, אמי
העוטפת אותי ברחם מחבק.
וכל סימני השאלה נעלמים, הכל כל כך ברור ואני לא רוצה לצאת
מהחדר, רוצה להמשיך לכתוב לך כל היום.

נשימה לפני דמעות של אושר.

הידיעה הזו ממלאה אותי ואני לא יודעת מה לעשות עם הרגשות שהיא
מציפה.
הנוכחות שלך מרגשת אותי ובא לי לבכות ולצעוק לך...

תודה.


מוקדש לדורון