לראשונה בחיי אוכל אני להיות זו שעומדת ראשונה. כשיעמידו
אותנו, בטח יסדרו אותנו לפי נסיבות ההגעה. יהיו את אלו שלא
הצליחו לשרוד את האימונים של הצבא, יהיו את אלו שהאויבים מהצד
השני הכניעו אותם, או אלו ששייכים למקום מדרך הטבע, יהיו את
אלו שפשוט לא נזהרו מספיק. ותהיה אני. הכי מיוחדת - עשיתי את
הכל לבד, לאורך כל הדרך.
במסדר הזה לא יהיו טס"חים אינסופיים. יהיו רבים חסרי גפיים,
כאלו או אחרות. יהיו רבים שכבר לא שומעים או לא רואים או...
מחוסרי איזושהי יכולת. ואני? אני אהיה בכושר שיא, אולי אפילו
אזכה להיות חניכה למופת, או מצטיינת, או סתם נורא יותר טובה
מכולם.

לראשונה בחיי זה יהיה קל להגיע למעמד. זה לא ידרוש מאמץ מיותר.
לא אימונים אינסופיים, לא עוד פציעה, בית חולים, כיסא גלגלים
וכל מה שמסביב. זה יהיה כל כך פשוט, שיכול להיות שאפילו אזיל
דמעה מהמעמד המרגש.
אני מאמינה שיביאו אישיות בכירה אחת או שתיים. אולי רבין יהיה,
אם יהיה לו זמן בלו"ז. אולי אפילו איזה זמר שישיר לנו שיר נוגע
ומרגש שכל הקהל יזיל דמעה.
לחלקנו יהיו שם הורים, משפחה, אחים וחברים.
לי, אני מקווה, רק סבתא וסבא ונמרוד יהיו. זו גם הזדמנות
להיפגש אחרי כל השנים האלו.

מסדר כנפיים. כולנו נעמוד זקופים, במיטב בגדינו. הלבנים,
כמובן, כמו חג שבועות אחד גדול.
ואז אקבל את הכנפיים, ואהפוך לאחת מהם.
ומי יודע, אולי בגלל שהצלחתי כל כך ועשיתי הכל לבד, אזכה גם
להילה הלבנה הזו שיש מעל הראש?

וכל הכבוד. לי.