מנסה להזכר בתקופות המאושרות שלי, שבהן בלי חשבון ובלי סיבה
פשוט ישבתי וחייכתי.

תקופות תמימות של אושר.
הו, כמה אני רוצה לחזור אליהן.
רציתי לגדול כ"כ מהר ועכשיו אני מתחרטת.
אם רק היתה לי הזדמנות לחזור לגיל שבו לא ידעתי כלום על אהבה,
ימים שבהם אספתי שלג בבקבוק,
ללא הידיעה שהשלג כבר לא יגיע הביתה.

וכמה מאוכזבת הייתי.
וכמה דמעות נצצו בעיניים.
וכמה ניחומים ותירוצים.
וכמה תמימה הייתי.

אבל, בדומה להיום, השלג כמו הלב, נותר, אבל לא במצבו הרגיל אלא
במצב צבירה שונה, רגישות שונה, הרגשה שונה, סבילות, כוח.

השלג נמס, אבל המים נותרו, כשהייתי ילדה לא ידעתי את זה.
עם כל מה שעברתי וכל מה שעוד אעבור.
המים תמיד יהיו בבקבוק, מכבידים עלי אך טובים לי.
כמו הזכרונות, תמיד אוכל ללגום אפילו לרגע אחד, למה שאף פעם לא
יחזור.

אהבה היא מושג בלתי ניתן להגדרה, הוא משתנה תמיד.
אך יש דבר שונה בין הלב והבקבוק -
הבקבוק יכול לקפוא, לדחות את הקץ, להמתין, הלב לא יכול לקפוא,
גם הזמן לא, חייבים לחיות בתנועה.

מתגעגעת לימים שבהם הייתי מעמיסה שלג בבקבוק, כדי להזכיר לעצמי
שהיה כ"כ כיף בחרמון.
מתגעגעת לימים שבהם הייתי מאמינה שהכל יהיה בסדר, שמישהו מגן
עלי.
אולי עד היום אני מאמינה בזה, אבל הרצון להתבגר לא מרשה לי
לחשוף את הלב לדברים שכבר קרו.
הוא לא קופא, ממשיך, משנה מצב צבירה.

שלג בבקבוק.
תנסו להגיד את זה כמה פעמים...
עד כמה יפה הביטוי, וכמה כואב?