[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נדב שמר
/
עכברוש יקר שלי - פרק ה'

סיפור זה נחטף ע"י אדם משועמם שכבר נמאס לו ורוצה לסיים את
הסיפור, וחוץ מזה קצת שינה תיאולוגיה מאז


"שלום לכולם. כמה נחמד לראות כל כך הרבה פרצופים חדשים". ת'ור
התחיל להרגיש כמו בכנסייה שהיתה לו ברחוב. הוא לא ביקר בה שוב
אחרי הפעם הראשונה.
המכון והרעש הגדול על מחקר הילות משך הרבה מאוד 'מוזרים'
למיניהם, ות'ור היה, למרבה הכנות, אחד מהם. אבל זה לא אומר,
הוא חשב לעצמו, שהוא חייב להתנהג כמו כל השאר.
האנשים שהגיעו ל'מפגש הרוחני' היו, במילים פשוטות, פסיכים.
בתיאור יותר מפורט אולי היית מסביר שהם אנשים שמחפשים מנהיגות
בחייהם ומלאים באכזבה מהעולם המוחשי שנשלט ע"י שחיתות, אבל הם
בכל זאת פסיכים.
הוא המתין בשקט שה'טקס' יתחיל. אוזניו שמעו בלי רצון שיחות על
טארוט, הילינג, כוחות על וכו'. הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא לא
עוד אידיוט שהולך אחרי העדר של 'טיפולים אזוטריים' ושאר שטויות
כאלה.

אחרי עוד נאום שת'ור לא הקשיב לו, הטקס התחיל. בהתחלה רק
ה'צוות' זזו: הם החלו לנוע בתנועות משונות, מילמלו דברים
משונים, ובעיקר נראה כאילו הם נורא נורא מתרכזים. הם רקדו בתוך
מעגל של נרות דולקים (בזבוז שלא יאומן של חמצן, הוא חשב לעצמו.
אורות מלאכותיים יעשו עבודה טובה יותר בפחות אנרגיה ובלי לבזבז
חמצן). הריקוד שלהם התעצם והתעצם, ודבריהם הפכו לאט לאט
לצעקות. הוא ניסה להבין את הצעקות, אך הוא לא זיהה את השפה.
הוא רצה לשאול מישהו לידו, אך אז שם לב לטרנס שכולם נמצאו בו.
הוא לא העז לדבר בכלל (בראשו עברו תמונות מפחידות של עשרות
אנשים צועקים עליו לשתוק). רק הוא, חשב לעצמו, מחוסן.
נדמה לו לרגע כאילו האור הבהב: כל הנרות כאילו קיפצו לרגע, ואז
נרגעו שוב. הצוות השתתק אט אט ויצר מעגל גדול, כמעט ברדיוס
מעגל הנרות. הקהל הוזמן להצטרף למעגל, ות'ור הצטרף בבלבול מה
ל'תערובת', בה בערך כל אדם חמישי היה בין אנשי הצוות.
ראש הטקס התחיל לדבר: "כעת המעגל סגור ומוכן לטקס שלנו. עכשיו
אנחנו נזמן את האל והאלה".
הצוות התחיל לשיר קטע בשפה לא ברורה שוב ושוב. אחרי כמה פעמים
הקהל הוזמן להצטרף. לאט לאט אנשים הצטרפו לשירה. ת'ור שר עם
הקהל כמה הברות מכל בית שהצליח לקלוט, ואחרי כמה זמן כבר מצא
עצמו שר שוב ושוב את אותן הברות לא מובנות. ראש הטקס הרים את
ידיו, וכאילו בתשובה הקהל הגביר קולו. הוא התחיל לקרוא בקולי
קולות קטע באנגלית. ת'ור ניסה להקשיב תוך כדי שירה אך לא הצליח
לקלוט את רוב הטקסט. הטקסט נשמע כמעין קריאה בגוף שני, ות'ור
קלט שמות-נוף שזכר מילדותו על כדה"א - הרים, אוקינוס, יערות.
למה לקרוא לאל כדור הארץ במרחק של שתי יחידות אסטרונומיות
ממנו?
ת'ור עצם את עיניו וניסה להתרכז בקריאת ראש הטקס. השירה התגברה
והתגברה. בנקודה זו של מתח הוא מצא עצמו רגוע יותר. היה נדמה
לו כי קול קורא לו מבפנים, ואומר...
לא, סתם דימיון. אך ההרגשה של חיזיון פורץ עוד עמדה באחורי
ראשו.
הטקס המשיך. הצוות הדריך את האנשים להעביר 'אנרגית ריפוי'
ביניהם. ת'ור הרגיש את שטףף האנרגיה כמו כולם (מדהים מה שכנוע
עצמי יכול לעשות, הוא חשב לעצמו) אך גם החום והאנרגיה של הטקס
התגמדו לעומת הרגשת ההריון הדומם שבאחורי ראשו.
משהו עולה, הוא חשב לעצמו. משהו עתיק
וזו הסיבה בגללה אני חושב דברים כאלה?
תיזהר לא להפוך לפיצול אישיות.
מי להיזהר? הוא לא עמד בעצמו ושיחרר צחקוק קל. להפתעתו, האנשים
סביבו לא הגיבו להפרת הקדושה הנוראית שביצע. למעשה נראה כאילו
פירק במו ידיו את כל הטקס: האנשים החלו להירגע, צוות הטקס החל
לקשקש שטויות בטון הרגיל, והכל כאילו חזר לקדמותו.
לאחר כמה דקות הצוות פירק את המעגל - באמצעות כמה דברים חסרי
פשר ותנועות משונות. הכנסיה התפרקה

ת'ור הלך לישון בחדרו. הוא מזג לעצמו כוס וודקה (גידול סינטטי
- שום טעם לבזבז כסף על שיכרות) והתישב על מיטתו.
איזה בזבוז זמן, אנשים מנסים להרפא מאנשים. הרי היה יכול להשיג
חברה, אילו חשב שזה יעזור. האנשים פה סובלים מאותה בעיה כמוני,
חשב במרירות. הם פשוט פחות מודעים לה

אבל מה אם אקח את הריפוי של חיה?
מאיפה עולות המחשבות האלה? חשב לעצמו, וכמעט מיד הבין
זה או מהשטיפת מוח של הכוהנים האלה, או מאותו חלק ישן שבי.
הוא נרדם.


"אז מה אתה חושב?"
"הקרבת חיות? השתגעת?" הכוהן הניח את כוס הקפה על השולחן. "זה
עומד בניגוד מוחלט לכל חוקי החיים האוניברסליים. אתה מנסה ללכת
נגד הקרמה שלך. אתה לא רק הורס חיה תמימה - זהו הרס עצמי. אני
מקווה שאתה לא שוקל זאת ברצינות?"
"לא... סתם עלתה בי תהייה. עשו את זה בעבר, לא?"
"שבטים פרימיטיביים, אתה מתכוון. זה היה הבסיס של אימפריות
השמש - מנהיג חזק אחד שכולם מפחדים ממנו. מוות והרס היו הכרח
להחזיק אותן בחיים. תודה לאלה שאין לנו צורך בכאלה היום"
זה סוגר את הענין, חשב לעצמו. זה לא בא מכוהני הדת, על בטוח.
יש דבר לעשותו, אמר לעצמו.



"חיה?"
"כן. אני רוצה חיית מחמד. בטח יש לכם משהו?"
"למה? אני לא בטוח שזה בכלל מותר במערכת כאן"
"הכוהן שדיברתי איתו אמר שקשר עם יצור חי עשוי לעזור לי.
להתחבר חזרה לגאיה"
"ואתה באמת מאמין לשטויות האלה? אני אגיד לך מה, המכון
לפסיכולוגיה משחרר כמה עכברים עודפים. אני אמור להיפטר מהם,
אבל אם אתה ממש רוצה, אולי תוכל לקחת אחד"
ת'ור ידע איך נפטרים מחיות על מערכות מלאכותיות. לפחות אני לא
אשמיד יצורים חפים מפשע, חשב לעצמו... לפחות לא על חשבון
חייהם.



ת'ור נעל את הדלת מאחוריו.
מה עכשיו?
העכברוש צייץ בכלובו (עכברים, האמא הזורחת שלי. למעבדה היו
חיות מכוערות, אלימות ותאווות סקס. המעבדה נפטרה מהן כי הן
התרבו במקום להשתתף בניסוי כמו עכברושים טובים. ואולי גם נשכו
את המנקה, לפי המראה שלהם)
הוא ישב במרכז חדר השינה, שכעת היה ריק לחלוטין מלבד מעגל
הנרות, מתקני הריח (לאוירה, חשב לעצמו), כלוב העכברוש
(הסובייקט, חשב בציניות) והוא.
ומזרק חד-פעמי של נוירוסין. הוא לקח נוירוסין רק פעם אחת בעבר,
ולא היה לו מושג מה גרם לו לקנות מנה הפעם.
אם אתה הולך לרצוח חיה חסרת ישע, לפחות תעשה את זה מסטול.

מה עכשיו? פותחים מעגל.
ת'ור הרים את סכינו בתנועה שקיווה ששידרה בטחון עצמי וידע
כלשהו במה שהוא עושה והחל להטוות מעגל סביבו. לרגע אחד של אימה
היה נדמה לו שהעכברוש עוקב אחרי מעשיו. תרגע, אמר לעצמו, עדיין
לא הזרקת לעצמך כלום ואתה כבר מתחרפן.
כמעט ללא מאמץ ת'ור הרגיש אנרגיה כלשהי זורמת דרך הסכין
והחוצה. הוא כמעט הרגיש את מחסום המעגל סביבו... או שאולי זה
דמיון?
לרגע עלתה בו תמונה נוראית שלו, ליד גופת עכברוש, שוכב בחדרו,
ערום, כאשר כלום לא השתנה. אני לא מאמין שאני מאמין לדברים
האלה...

טוב, אמר לעצמו. אם המעגל יקום אז הוא בטח הוקם כבר. ועכשיו
למעשה.
הוא הצמיד את המזרק לרגלו ונתן לתחושה לאפוף אותו. חושיו
הצטללו, הצבעים התחדדו, ותחושת ההריון הפנימי גברה. משהו גדול
הולך לצאת, הרגיש, אם רק ידחוף קצת וייתן לו.
הוא פתח את גג הכלוב ושלח ידו לעבר העכברוש. כפי שקיווה,
הריחות שפיזר הרגיעו והיממו את היצור הקטן, והוא הורם ללא
התנגדות.
לרגע עמד, במלא מערומיו, היצור הקטן בידו הימנית מונף אל על,
כאילו מסתכל על קהל בלתי נראה.
בטח ככה מרגישים הכוהנים של מאיה.
"בידי לב אויביי. דם החיים זורם. לתוכי! לתוכי! לתוכי!"
בספק, תאלתר, חשב לעצמו. תמיד עובד. הקהל הדמיוני התפעל נורא
והחל למחוא כפיים.
ת'ור הוריד את העכברוש וקרב אליו את הסכין. קצה הסכין נגעה
בבטן העכברוש וכמעט וחדרה את עורו.
רגע, חסר פה משהו.
הברות חסרות פשר כמעט יצאו מגרונו...
"לרווה דיבינירום
אפלה דברום" [כן, אני יודע שאין לזה משמעות]
רגע לפני שהספיק לחשוב "אוקיי, מאיפוא זה בא?" הוא הוריד ידו
בחטף וקרע את בטן העכברוש.
הדם פרץ החוצה בהתפרצות אורגזמית ות'ור ראה את נפש העכברוש
עולה לחלל החדר.
ללא היסוס, לקחה בידיו ובלעה לחלוטין.
"בעכברוש זה אני מת
ובגוף זה אני נולד שנית
טקס הפניקס הושלם"
באותו רגע זה נראה מתאים
ת'ור פתח עיניו וראה את החדר בשנית:
גופת עכברוש
מעגל אנרגיה רב עוצמה ורוטט מפער הפוטנציאלים
מעגל נרות, מחזיקים באורם השורף את המעגל הפנימי
ומכשף, מתבונן בו מהמראה בקצה החדר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגר זאב עם
כבש?










אפרוח ורוד
מסתלבט על הגר


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/03 9:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נדב שמר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה