השטחיות המחשבתית שלך נמסה מחוסר הקומוניזם שהשלטת בעצמך, ואת
נועצת בעצמך מסמרי עומק שאולי יכפרו על מה שלא עשית.
את מדמיינת את כל האושר שלך נוטף לכל מיני כיוונים, רק כי את
מרשה לו לנזול לאנשים שהם יותר חשובים ממך.
אז את שותקת עד שהשפתיים שלך כבר מדממות רעל ואת נאלצת להתרחק
מנשיקות פרפרים עדינות שהיו מרפאות כלכך הרבה.

את מבינה שאת ספר סגור.
הפואנטה בסוף, וכל כך קשה לקרוא אלפי עמודים של כלום.

את רוצה לנעול את הרגשות שלך ולטבול אותם באקונומיקה בשביל
שהכל יהיה נקי. או בשביל שפשוט לא יהיה.

ציקלון בי, זה מה שיש בחדר הזה.
מרוב שאת חיה בו כל כך הרבה זמן.