שוב זה קורה... שוב! רק הפעם זה מסובך הרבה יותר.
אני מסתכל על התמונה שלה בפלאפון שלי ושואל "איך זה קרה? שאני
מאוהב בך מבלי שאני ארגיש?!" בדיוק כמו בשיר של ברי.
אני חושב לעצמי ושובר את הראש, למה אני עושה את זה לעצמי. היא
חושבת עליו כשהיא איתי ובכל זאת אני רוצה להיות איתה בכל רגע,
להיות קרוב אליה, לשמוע את הצחוק שלה, הצחוק הזה שכבש אותי,
ואני הייתי שם בשבילה ברגעים הקשים, הטובים, המצחיקים ומה
לא... טוב נו הייתי אחד הידידים הטובים שלה. כל זה נזרק לפח
ברגע שגיליתי את האמת. היא סיפרה לי שהיא אוהבת את אח שלי כבר
שנה. אמרתי לעצמי נו טוב. זה ידוע, הרי כל הזמן היא הייתה
מדברת עליו. אבל זה ממשיך והופך לסיוט, כאשר אני מגלה שהם היו
נפגשים בלילות לדבר וגם היא וגם אני לא יודעים אם זה היה
אפלטוני נטו או מעבר לזה. היא מצטערת על זה שהיא לא אמרה לו את
מה שהיא מרגישה. היא רצתה לדעת מה הוא מרגיש, ושמעתי בשיחה
הזאת המון סיפורים ודברים שקרו במהלך השנה האחרונה ולא האמנתי,
כלומר, הוא לא סיפר לי כלום, היא לא סיפרה לי כלום, אולי באמת
היה שם משהו?!
ואמרתי טוב, מילא, אני אצליח לעמוד בזה, הרי זה לא ממש עקרוני,
זה לא יפגע במה שיש לי ולה. אבל הסיוט גדל, כי שחיבקתי אותה
והיינו קרובים לנשיקה הזאת - הנשיקה המעצבנת שתמיד קרתה לנו -
הקירוב הזה, המשיכה הזאת שאין אצל ידידים רגילים, שבחיים לא
ידעתי את פשרה. היא אמרה לי די אני לא יכולה, אני לא רוצה
לפגוע בך, ואני ברוב טיפשותי לא ממש התייחסתי, כלומר - ממש
רציתי לנשק אותה באותו הרגע, רציתי שתדע שאני שם בשבילה בדרך
המטומטמת הזאת, ואז זה פגע בי המשפט שהיא אמרה "די אתה לא מבין
שאני רואה בך מישהו אחר?" היא נמשכת אליו, היא רוצה אותו,
וכשאני מחבק אותה ומנשק אותה אז היא רואה במבט שלי אותו וכמה
שאנחנו דומים, ואליו היא נמשכת וכשאני מנשק אותה היא חושבת
עליו... כמה שזה פגע בי!!!
נסגרתי ישר, כי זה מה שאני עושה בד"כ כשאני נפגע - לא אומר
כלום, לא אומר את מה שאני חושב ומרגיש, כבר אמרו לי על זה שאני
טוב מדי מכדי לומר את האמת ולחיות בסכנה של לפגוע במישהו כשאני
אומר את האמת.
אחרי כמה ימים של רמיזות בשיחות שלנו, רמיזות ציניות אידיוטיות
שהיו לשנינו, הייתי חייב להוציא הכול. כתבתי לה מכתב עמוק
ומאוד רגשי. הבאתי לה אותו, היא הגיבה בצורה הכי טיפשית, שאלה
אותי למה אני מאשים גם אותו. וזה היה ברור במכתב הזה שאני כל
כך into her. אני כל כך רוצה אותה והיא כל כך רוצה את אחי. היא
פגעה בי בצורה שלא תיאמן.
עבר שבוע, ואני מבואס, ואז הייתי אצלה.
הינו ביחד אכלנו, צחקנו על אחותה, עזרתי לה בשיעורי בית
באנגלית, היא הכינה לאמא שלי (שהפכה להיות החברה הכי טובה שלה
משום מה) איזה יומן קטן, ואז קמתי ואמרתי שאני הולך. היא חבקה
אותי ואנחנו התנשקנו ונשארנו מחובקים, עומדים במשך חמש דקות
שלמות בהן אני מרגיש אותה והיא מרגישה אותי. אני נשבע שהלב שלי
היה באותן דקות קצרות שבור ומנופץ!
ואחרי זה התיישבתי על המיטה כאילו מנסה לומר משהו, היא התיישבה
עליי וחבקה אותי. נשכבנו אחורה, היא שכבה עליי והתנשקנו שוב,
עד שהיא קמה ואמרה את אותן המילים מהפעם האחרונה: "די, אני לא
יכולה יותר, אני לא יכולה..."
שכבתי על המיטה שותק כמה דקות. היא הסתכלה עליי. אמרתי "יאללה,
אני חייב לזוז", ויצאתי מהבית בשיא הקרירות, בקושי הסתכלנו אחד
על השנייה ועוד לחשוב שלפני דקה זה היה די שונה.
ואני שואל את עצמי, למה אתה עושה את זה לעצמך, תיעלם, תפסיק
לדבר איתה, אל תראה אותה, תחזור לעצמך ותירגע! אבל לא, אני לא
רוצה, עצמי עונה במהרה, אני רוצה אותה קרוב אליי, אני רוצה
להרגיש את השפתיים שלה ולשמוע את הצחוק שלה שוב מקרוב.
אני אסיים בנימה יותר שמחה כי היום למדתי שתמיד תהיה לי סיבה
לחייך, כי יש לי אנשים שאוהבים אותי, שמעריכים אותי ושתמיד
יהיו שם בשבילי! תודה אלוהים! תודה שנתת לי אנשים כאלה
מושלמים! תודה שנתת לי אותה כדי שאני אלמד מהסיפור הזה!
תודה!!!