אסור לי להקשיב
עליי לאטום את אזניי.
רק שלא אשמע אותה, מאיזו נקודה מרוחקת
קוראת בשמי
מתחננת,בוכה,צועקת...
אל לי להביט
אעצום את עיניי.
נגזר עליי כעת לחיות בנפרד ממנה.
אכווץ את כפות ידיי לאגרופים
אזקוף את ראשי
אשאף מלוא ראותיי
את הריקנות הכבויה
שנכפתה עליי


זה בסדר. אם אתמיד-
אוכל ללמוד בנקל
כיצד משקרים.
אם אציית,
אולי עוד אצליח לחבב את

הסתמיות

הקושרת את זרועותיי מאחורי גבי.

לבסוף כבר אלמד לשכוח הכל.
עד כי שום דמעה,
זכה, טהורה, ואמיתית
לא תוכל להזכיר לי
כי פעם בעברי המחוק
נשבעתי לה אמונים.

לנשמתי.