[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ריצ'ארד ואן סמית'
/
קוביות משחק

בגלל העשן קשה היה לראות ובגלל המוסיקה קשה היה לשמוע. שנאתי
את הפאב הזה, אבל השטן תמיד הכריח אותי ללכת לשם. הלכתי כי אני
האיש של השטן.
"בכל מאה יש אחד כזה שנועד להיות האיש של השטן, ובדור הזה האיש
הוא אתה." הוא אמר לי כשלקח אותי מאימי היקרה ביום הולדתי
השביעי בטענה שבנה מת, אך בעצם הייתי חי - הוא שיקר לה. הייתי
כל כך קטן אבל הוא תמיד היה גלוי איתי. "ואולי עכשיו זה נראה
לך כמו איזו קנוניה נגדך, אבל תאמין לי - יום אחד עוד תראה בזה
יתרון."
בהתחלה הוא היה נותן לי משימות קטנות (שהייתי מבצע בעזרת
כוחותיו): להכשיל תלמיד במבחן כשאותו המסכן למד אליו במשך כל
הלילה או להרים לילדה בכיינית את החצאית באמצע הכיתה כדי שכולם
יצחקו עליה והיא תרגיש רע או לקלקל לאיש עסקים את האוטו ואז
לגרום לו לאחר לעבודה - דברים כאלה. הוא כל הזמן היה אומר לי
שזה בסדר, וזה רק התפקיד שאני ממלא בשבילו בתמורה לטיפול שלו
בי. ולמען האמת, אני דיי נהניתי. הייתי קטן ושובב מטבעי ודברים
כאלה הסבו לי הנאה מסוימת והעובדה שלא נתפסתי רק הגבירה את
הרצון שלי להמשיך.
הוא היה לוקח אותי לפאב "אם הרשע". טיפוסים מפוקפקים היו
נכנסים לשם או כאלה שנמאס להם מהחיים. מדי פעם נהג משועמם היה
נכנס. הייתי יושב שם עם השטן, שותה קולה וצופה בו משחק קלפים
עם איזה נרקומן מושתן וגורם לבחור להפסיד פעם אחר פעם. השטן
לקח חתיכה מהנשמה של המסכן בכל פעם שהוא הפסיד, וצחק. הוא טען
שהמקום הזה עשה לו השראה.
באחד הביקורים, כשהייתי בערך בן שש עשרה, ישבתי בחוסר מעש ליד
השטן ובהיתי במרחב. הפעם הוא היה לבוש במעיל עור והשיער שלו
היה שחור - בניגוד לשבוע שעבר - והוא שיחק פוקר עם בחורה שטענה
לפני כן שהחיים שלה כל כך נוראיים, שהיא רוצה להתאבד. הוא
הבטיח לה שאם תפסיד, תכיר את המוות מקרוב. חזיתי את מה שיקרה
מאוחר יותר בלי שום בעיה.
"משועמם, יקירי?" הוא שאל והעיף אלי מבט קצר.
"כמו תמיד." אמרתי בקול מונוטוני. הוא אף פעם לא גיוון.
"בסדר." הוא אמר בקול ענייני וביקש מהנערה להפסיק את המשחק
לכמה דקות. הנערה נראתה מאוכזבת.
השטן נפנה אליי והוציא מכיס מעילו שלוש קוביות משחק. הוא סגר
אותן בכף ידו והחל לנער. הכרתי את הקוביות האלו. אלה היו
הקוביות שבהן הוא תמיד השתמש כדי לקבוע את גורלו של מישהו ובכל
פעם שהוא הוציא אותן ידעתי שהוא רעב ורוצה לתת לי משימה. מי
יהיה הקורבן היום? כל כך הרבה אנשים בפאב, אנשים פשוטים שלא
יודעים מי מושל בגורלם. הוא ניער במשך כחצי דקה ואז פתח את ידו
והקוביות נפלו על השולחן. הוא בחן אותן בריכוז רב במשך כמה
שניות ואז חיוך קטן נפרש על שפתיו הדקות.
"האא..." החיוך הפך לגדול יותר ואני ידעתי שהיום זאת בחורה.
אותו חיוך תמיד נפרש על שפתיו כשהיה מדובר בבחורה צעירה ויפה.
לא משנה אילו שפתיים היו לו באותו היום - עבות, דקות, סדוקות,
חיוורות - החיוך תמיד רמז שמדובר בבחורה.
הוא אסף את קוביות המשחק בחזרה לתוך כיס מעילו ואמר, "אתה רואה
את החתיכה ההיא שם?" והצביע על מישהי שהייתה מאחורי בעזרת
ראשו. הסתובבתי. בקצה האולם, מאחורי מסכי העשן שנפלטו
מהנרגילות והסיגריות ומאחורי האנשים הצוחקים ראיתי דמות קטנה
לבושה בלבן יושבת בפינה. היא החזיקה סיגריה דלוקה אבל לא
עישנה. הסתובבתי בחזרה.
"אתה תבוא אליה, תדבר איתה, תעצבן אותה וכשימאס לה והיא תגיד
שהיא צריכה לקום ולהמשיך לשרת את הלקוחות ותגרום לה להפיל איזו
צלחת או שתיים - הבוס שלה מעוצבן עליה ויפטר אותה צ'יק צ'אק."
הוא אמר.
עבודה פשוטה. קמתי, הסתובבתי והתחלתי ללכת לעברה אבל הוא עצר
אותי.
"אה, כן. ועוד משהו קטן." הוא העיר כברך אגב. "ואחר כך תהרוג
אותה."
קפאתי במקומי. להרוג? את זה אף פעם לא עשיתי. בלעתי רוק. לעשות
לאנשים רע היה בסדר, אבל לקחת למישהו את החיים...? זה לא היה
התפקיד שלי, הוא מעולם לא דיבר איתי על זה! את כל זה חשבתי
כשהייתי כבר בדכי אל הנערה. התקרבתי אליה ועמדתי מולה במשך כמה
זמן, בוחן את הציפורניים שלה שהיו משוחות בלק אדום כדם.
"אפשר לשבת?" שאלתי את הציפורניים. ואז הרמתי את מבטי גם אל
פניה.
זה היה הרגע. אנשים קוראים לזה אהבה ממבט ראשון אבל אני לא
מאמין בשטויות כאלה. זה היה סוג של רגע כזה, שבו אני הסתכלתי
עליה והיא הסתכלה עליי. לא הכרתי אותה, אז לא הייתה במבטים
הבנה, אבל באותו הרגע פשוט לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. אולי
כי היו לה דמעות בעיניים.
גלשתי על הכיסא שמולה מבלי שתאמר לי משהו.
"אז - אה - מקום טוב, הא?" התחלתי ונשענתי לאחור על הכיסא.
היא משכה באפה האדום ונשכה את שפתה התחתונה. הסיגריה שהחזיקה
בידיה פשוט נשרפה מבלי שתעשן אותה.
"אני בא לפה הרבה." התנדבתי לספר משהו על עצמי.
היא משכה באפה ושפתיה רטטו.
זה ערער לי מעט את הביטחון שניסיתי לבנות באותם הרגעים. "זה
מקום שולט, את יודעת. יש פה - אה - הרבה אנשים..."
היא עצמה את עיניה וכעת הדמעות פשוט זלגו על לחיה המאופרות.
היא הייתה יכולה להראות הרבה יותר יפה אם לא הייתה בוכה.
"את בסדר?" שאלתי ונשענתי קדימה אבל אז היא נשענה לאחור.
היא פקחה את עיניה ואמרה, "מה נראה לך?"
פתחתי את פי כדי לענות אבל היא המשיכה בלחש, "סבתא שלי מתה."
"אוה, אני מצטער."
"לא, אתה לא. מה אכפת לך? אתה אפילו לא מכיר אותי כדי להשתתף
ככה בצערי."
הושטתי לה את ידי ללחיצה. "זוהר." אמרתי את השם שהכי אהבתי.
השטן תמיד קרא לי 'אתה' כשהיה צריך לפנות אליי.
היא לא הושיטה את ידה."דניאלה." היא אמרה בקול חנוק והסיטה
קווצת שיערות בהירות לאחור.
סרקתי אותה מלמעלה עד איפה שרק יכולתי. למרות שאפה ועיניה היו
אדומים, היא
עדיין הייתה יפה. או אולי היה זה רק אור הפנסים שהטילו עליה את
אורם, גורמים
לה להראות כל כך מלאכית ושבירה.
"אני באמת מצטער." שיקרתי, אבל מהפה שלי זה יצא מאוד אמין.
"לא נכון." היא התעקשה. "אתה יודע מי באמת מצטער? השטן, שלא
הוא זה שלקח אותה, אלה המוות."
הרמתי גבה וחייכתי. מה היא יודעת על השטן? הייתי להוט להחדיר
בה קצת חוכמה ולכן המשכתי לדבר.

אחרי שעה עדיין דיברתי איתה והייתי ממשיך לפחות עוד שעתיים,
אלא שהמשמרת שלה התחילה והיא נאלצה לעזוב. לקחתי ממנה את המספר
שלה והבטחתי להתקשר. דניאל הייתה בלונדינית, אבל לא טיפשה. היא
סיפרה שהיא מתעניינת בפילוסופיה ופיסיקה ואוהבת היסטוריה
וסיפרה גם איזו בדיחה או שתיים, שאותי דיי הצחיקו אבל היא לא
חייכה אפילו חצי חיוך כשאני סיפרתי התחכמות.
נאלצתי לחזור אל השטן שעד אותו הרגע הספיק להרוג את הנערה
ששיחקה איתו ולשדוד פקיד זוטר.
עמדתי מאחוריו בזמן ששיחק ובחנתי את גבו הרחב.
"למה הבחורה לא מתה?" הוא שאל בשלווה אחרי כמה דקות.
שתקתי. לא היה לי מה לומר. ומה יכולתי לומר? היא מצאה חן
בעיני.
"נדבר על זה בבית." הוא אמר וברגע הבא כבר היינו בבית. 'בית'
היה שם כללי לדירות שהוא גנב כל חצי שנה בערך. הוא היה בוחר
באיזו דירה שמצאה חן בעיניו ושולח לשם איזו רוח או שתיים שהיו
מוציאים את דיירי הדירה מדעתם. אחר כך הוא היה דופק בדלתם
ומספר להם במילים גבוהות שלפי ממצאי החברה, בבית יש רוחות רעות
והם צריכים להתפנות משם לכמה זמן.
הפעם הבית שבחר היה דירת קומתיים בתל אביב. ידעתי שאת המפתח
אליה אמצא באחד מכיסי אם אחטט שם.
סרקתי את המקום החדש בזמן שהשטן צעד אל הסלון, התיישב על כורסת
עוד שחורה והניח את רגליו על שולחן הזכוכית שעמד במרכז הסלון.
הוא שילב את ידיו, נאנח ונעץ בי את מבטו. "אז כן, ספר לי על
הבחורה. למה היא לא מתה?"
בלעתי רוק והתיישבתי מולו, עושה את עצמי סורק את הסלון החביב.
"אני צריך זמן." אמרתי לבסוף.
הוא חייך. "כמה אנושי מצדך. אני אף פעם לא נותן זמן."
"יומיים." ביקשתי.
הוא ביטל את דבריי בתנועת יד קלילה. "קח שבוע." הוא אמר.

באותו הערב דיברתי עם דניאלה. התקשרתי אליה ודיברנו שעתיים ולא
נמאס לי. דיברנו על הכל, היינו גלויים. סיפרתי לה עליי וגיליתי
לה שאני אוהב לשים קטשופ על הגלידה שלי והיא צחקקה - זאת הייתה
הפעם הראשונה ששמעתי את הצחוק שלה - ואמרה שאני בנאדם מוזר.
סיפרתי לה הרבה, חוץ ממה שאני בן חסותו של השטן.
קבענו להפגש ביום למחרת.
נפגשנו למחרת, וגם ביום שאחרי זה וגם אחרי שלושה ימים וגם אחרי
ששה. תמיד היה לנו על מה לדבר וכשהייתי איתה הרגשתי כל כך טוב,
שלא היה לי אכפת משום דבר, אפילו לא מהמשימה של השטן. עד אותו
הרגע לא ידעתי שבכלל אפשר להקשר ככה למישהו בשבוע אחד בלבד.

השבוע עבר והרגשתי רע שלא עשיתי את מה שהוא אמר לי ובגלל זה
ביקשתי עוד כמה ימים - לתכנון טוב יותר של המעשה. הוא נתן לי
עוד שבוע. כשהשבוע הנוסף נגמר,
הוא נתן לי עוד שבוע וכשאותו השבוע נגמר הוא נתן לי עוד
שבועיים ואז חייך.
היו לי חודשיים וחצי מהממים. אני לא יכול לתאר אותם, אבל
הרגשתי טוב, הייתי שמח.
והם, כמובן, נגמרו.
בסיום הזמן שהוקצב לי חזרתי הביתה עם חיוך אידיוטי על השפתיים
מהלילה הבלתי נשכח שביליתי איתה ומצאתי את השטן מטגן תינוק על
המחבת. גיחכתי למראהו. היה לו סינר פרחוני ורשת בשיער הבהיר
שלו וגם - כמעט הייתי בטוח - גוף נשי.
"לאמא היה כל כך קשה להפרד ממנו, אבל אין מה לעשות. אתה יודע
שתינוקות צורחים הרבה כשמטגנים אותם?" הוא נפנה אליי וחייך
חיוך מאוזן לאוזן.
משכתי בכתפיי והתכוונתי לעלות לחדרי כשהשטן עצר אותי.
"אתה יודע איזה זמן עכשיו?" שאל.
"איזה?"
"הזמן שלך להרוג את היפהפייה שלך."
בלעתי רוק ופתחתי את פי כדי לבקש עוד שבוע אבל הוא הרים סכין
לאוויר וסגרתי את פי. "לא." הוא אמר בתקיפות. "אתה תעשה את זה
עכשיו. תחזור אליה הביתה ותהרוג אותה. לא, אסור לך לבלות איתה.
עכשיו."
לא זזתי ממקומי. בדיוק על זה רציתי לדבר. הורדתי את עיני לרצפה
ונאנחתי. לא יכולתי לעשות את זה. הייתי כל כך קרוב לדניאל,
שפשוט לא יכולתי לבצע את המשימה שלו.
"זוז." הוא חזר על פקודתו.
ולא זזתי.
"אני לא יכול." אמרתי לבסוף.
הוא נראה מופתע. הוא הרים את גבותיו ונעץ בי מבט משועשע. "אתה
- לא יכול?" ואז פרץ בצחוק מתגלגל. כשסיים, אמר, "אתה אף פעם
לא סירבת למשימה. אוי אוי אוי, איפה טעיתי, איפה טעיתי?"
הרמתי אליו את מבטי וייחלתי שיקרא את מחשבותיי ויוותר לי, רק
הפעם.
הוא שילב את ידיו על חזהו והמשיך להביט בי בשעשוע תוך כדי כך
שהוא מנענע את ראשו. "אתה מסרב לעבוד בשבילי לטובת בת אנוש
עלובה?"
"דניאלה."
"דניאלה שמניאלה, למי אכפת? היא סתם בת אנוש." הוא נאנח. "אתה
בטוח?"
הנהנתי.
"תחשוב שנית."
הנהנתי שוב.
"תחשוב שלישית."
הנהנתי בפעם השלישית.
הוא חייך ונענע בראשו לשלילה. "אני טיפש." הוא אמר לבסוף.
"תמיד מתעסק עם בני אדם. תמיד. אבל אתה יודע מה? תמיד יש לי את
התקווה הזאת שיום אחד יבוא בן אדם, שיהיה ראוי לשרת אותי.
ויודע מה? עד עכשיו אף פעם אחד כזה לא בא. היו טובים, היו
גרועים, היו שהשביעו את רעבוני במשך שנה והיו שעשו זאת במשך
עשר שנים. אבל כולם - כולם - עזבו אותי בסופו של דבר. כולם
אותו הדבר... אני בוחר את אלו עם הפוטנציאל, עם הלב הרשע
ביותר. כבר כשנולדים אפשר לראות את הרשע זורם מהם. לך היה הרבה
פוטנציאל. אבל לא. יודע מה מפריע לי יותר מכל דבר אחר?" הוא לא
חיכה לתשובה והמשיך, "גיל ההתבגרות. הוא נורא מכל. אנשים
מחפשים קשרים, מחפשים אהבה. אהבה מעוורת אותם לחלוטין, והם כבר
לא מוכנים לציית לפקודות שלי יותר, לא מוכנים להאכיל אותי
יותר. הם תוקעים לי סכין בגב ומכריחים אותי לחפש אחר מזון אחר.
או להיות רעב במשך שנים. אני מעניש אנשים בוגדניים שכאלה..."
נרתעתי לאחור. הוא אף פעם לא דיבר אליי בצורה כזאת מפחידה
ומאיימת. משהו בפניו השתנה - כבר לא אותה ההבעה הנחמדה
והאוהבת. עיניו היו אדומות וככל שהתקרב אלי, כך השתנה יותר.
אני צעדתי לאחור והוא צעד לפנים. סינרו נשמט וגילה גוף בוער
שלא היה דומה לשום גוף שעטה על עצמו לפני כן. לבי החל לפעול
במהירות. מה לעשות? ידעתי את התשובה, אבל אני מניח שפשוט לא
הייתי רע מספיק כדי להרוג את האחת שאליה הייתי כל כך קשור.
אני רק בן אדם.
הוא הושיט את ידו הבוערת ועל כף ידו שכבו קוביות הגורל שלו.
הוא ניער אותן והפיל על הרצפה. אחר כך התכופף מעט וחשף את
ניביו. "אוה, חרא." אמר בדרמטיות. לפחות הקול שלו נשמר אנושי.
"מה?!"
הוא הרים אליי את עיניו האדומות. "אתה תמות היום." אמר בקול
שליו.
צעדתי עוד צעד לאחור והוא הצביע על הטלוויזיה והיא נדלקה.
הסתובבתי לאחור וראיתי על המסך הגדול את דניאלה, יושבת באמצע
החדר שלה, קשורה לכיסא ואדם קטן ושמנמן מסתובב סביבה ואוסף
חפצים שונים לתוך תיקו.
"לך תציל אותה." ייעץ לי השטן והרגשתי דחיפה בגבי, שגרמה לי
לזנק אל מחוץ לבית ולרוץ כל הדרך אל ביתה של דניאלה. רצתי כמו
משוגע, במהירות לא הגיונית, מונע בידי כוח בלתי מוסבר ואפילו
אם רציתי לעצור - לא יכולתי.
תוך כמה דקות הייתי אצלה ופרצתי את הדלת הנעולה בעזרת כתפי.
שוב, אותו הכוח שגרם לי לפני כן לרוץ במהירות שבעים קילומטר
בשעה גרם לי לשבור דלת ברזל בעזרת כתפי בלבד.
מצאתי אותם בחדרה של דניאלה, האיש מנסה להכניס וידאו לתוך התיק
המלא שלו.
"תעזוב הכל." אמרתי בתקיפות לגנב וזינקתי לעבר דניאלה.
"לך תזדיין." אמר קול מאחור ובאותה השניה הייתי מהיר רק כדי
להסתובב ולתת
לכדור, שיצא מתוך אקדחו של גנב אחר שעמד מאחורי, לפספס אותי
ולפגוע בדניאלה שלי.
לא נאבקתי איתם משום שסירנות אמבולנס נשמעו ליד הבית והגנבים,
המומים ומפוחדים, ברחו החוצה. שחררתי את החבלים סביב דניאלה
הפצועה. אולי השטן בכל זאת חזה את גורלי בצורה לא נכונה...

הובילו את דניאלה לבית החולים ומייד שלחו אותה לניתוח. הייתי
ליד החדר שבו ניתחו אותה וניסיתי להציץ פנימה כדי לראות מה
קורה כשהרגשתי יד של מישהו על כתפי. הסתובבתי.
השטן.
תוך שניה היינו בפנים, ליד שולחן הניתוחים של דניאלה.
באלגנטיות הוא הזיז את
הרופא ממקומו וכיסה את חלקה העליון במעיל כחול שהוריד מעצמו.
אף אחד - לא הרופא ולא העוזרת שלו - לא חשבו שהופעה פתאומית של
שני זרים בחדר הניתוחים זה דבר מוזר. ניחשתי שגם האמבולנס לא
הגיע מעצמו, אלא הונע על ידי כוח חיצוני.
עמדנו לידה בשקט ואף אחד לא הוציא מילה. הבטתי בפניה השלוות
וזה היה רגע עצוב אבל מקסים והשטן הרס אותו בקריאת התפעלות.
"אוה, אלוהים! כמה פוטנציאל!" הוא התקרב יותר אל דניאלה והניח
את ידו על מצחה. בן רגע היא פקחה את עיניה.
"יקירה," הוא אמר בקול שליו. "את הולכת למות."
היא לא ענתה לו.  
"אבל אני יכול להציל אותך." הוא דיבר בשלווה ורוגע.
"באמת?" היא הצליחה לפלוט.
הוא הנהן. "את יודעת מי אני? אני השטן. יש לך המון פוטנציאל,
יקירה, רק שתדעי. וזאת באמת אשמתי שאני מסתכל יותר על בנים
ומעניק פחות תשומת לב לבנות. אבל אל תדאגי. מהיום אשים לב גם
לבנות."
לא האמנתי למשמע אוזניי.
"אני יכול להציל אותך." חזר על דבריו. "אבל את תצטרכי לעבוד
בשבילי. אהיה גלוי איתך: אני ניזון מסבל וכאב של אנשים וכמובן
- ממוות. כן, כן, יקירה, כמו שאת ניזונה משניצלים... אני אתן
לך משימות שונות שיגרמו סבל לאנשים ואת תבצעי אותן. ואם לא,"
בחדות הוא הסתובב אלי, חייך וחזר אל דניאלה. "זה כבר עניין
אחר. את מוכנה?"
היא עצמה את עיניה ונראתה חושבת. זה גרם לה למאמץ ורציתי
שיפסיק להתעלל בה, אבל אז היא פקחה את עיניה ואמרה בבהירות.
"אני מוכנה."
השטן חייך, ובשניה הבאה היא כבר הייתה על רגליה.
"קחי." הוא אמר בחביבות והושיט לה אקדח שהופיע פתאום על כף
ידו. "המשימה הראשונה שלך תהיה כבר היום. את צריכה להרוג
אותו." והצביע עליי.
לשניה היא נראתה מתלבטת ואז לקחה את האקדח שלו, נאנחה, כיוונה
אותו אליי ולפני שיכולתי לומר משהו או לנסות לשכנע אותה לא
לעשות זאת, היא ירתה.

מתי תוך כמה דקות והתעוררתי בעולם הבא - אבל זה כבר סיפור אחר.
אבל אפילו
שם לא הפסקתי לחשוב על דניאלה, שהרגה אותי בכזאת אכזריות ותפסה
את מקומי.
אני מרחף לפעמים ליד הבית שלה, צופה בה וחושב: בידי מי, לכל
הרוחות, נמצא הגורל שלנו? ומוצא רק תשובה אחת: קוביות משחק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-בא לך לעזור לי
בשיעורים
בתנ"ך?
-בטח.






שני תיכונסטים
עם עודף
הורמונים


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/7/06 21:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ריצ'ארד ואן סמית'

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה