ראיתי אותך, זרה
במקום כל כך מוכר.
היית לי דמות של קיץ
בסיפור חורפי.
מטושטש, ישן,
קצת הזוי, לא אמיתי
כמו שיר נדוש על בר קודר
עם בית שאין לו סוף
ופזמון שלא חוזר
ששר על איזה אחד עצוב
שחלף מזמן
מסרט מלחמה אמריקאי
בשחור לבן.

זרמנו בין משקה לזית
ונשמנו את האלכוהול.
ואני, על עצמי קיבלתי את הכול.

הייתי בא אצלך
שתשקיני תה בגינתך
דברתי מבלי הרף
והקשבת עם עיניים עצומות
לעשות מין כזה תרגיל
שאגע בך בשתיקות

לפתע קמת והחלפת תקליט
והאורות התחלפו להן לפתע גם איתו
המשכתי ודיברתי
ואמרתי זהו תקליט יפה
הייתכן שגם את קנית
מה זה, זה ההוא, זה מה השם שלו, הזה...

לא היססת לי
לא לענות
גם שהכברתי במילים
ורק עברו להן בית פזמון או שתיים
והיינו ערומים.

כך נשתתקתי לדרישותייך ונעניתי גם לזחול
ואני, על עצמי קיבלתי את הכול.    
 
הסתחררתי מהמהירות
הפשטות והקלות
אשר בה בנשיכה הזמנת אותי אלייך
ועלייך היה ניכר
או נדמה שכך היה
שלא היית רוצה את זה אחרת
ולי היה נראה
או נדמה שכך היה נראה
שידיי האוחזת בשר ודם
פוחזות וריקות מתוכן

אך לבינתיים אני תפסתי את פשוטה כמשמעה
ולמצולות יחדיו התחלנו גם לצלול
ואני, על עצמי קיבלתי את הכול.

והיו ערבים
שהיו לבקרים
והנה היום השישי בא לו במפתיע
הרי הוא לו
קשה מנשוא
מחום הקיץ
וממחלה שהחליטה להפתיע
וכך פתאום
מצלצל לו טלפון
שיחה שהיא מזוהה
בסוג של תום
על שמך החליטה להודיע.

הקדמתי ובירכתי,
הצעתי ואמרתי
בואי, גם לי יש תקליט,
תה וגינה.
אך ענית לי שדופה ומיובשת
ואמרת לי "שמע..."
"שמע..." שנרדף במילים
שאורכן לכל היותר דקה

ובאותה דקה זיכרוני הפך לחול
ואני, על עצמי קיבלתי את הכול.