יש מקומות עליהם אני מפחד לשוב
מקומות בהם הייתי אך נעזבו מגלל כאב.
כאב גדול מילא אותם בטרם עזבתי
ועכשיו אני פוחד לשוב עליהם
להתאמת מול אותו כאב שמילא אותי ואשר מילאתי
אותך בכאב.

וטיילתי באותם מקומות בהם היינו הולכים
באותו מקום שבו היינו נפגשים באמצע הדרך
של כל אחד מאתנו.
הלכתי כי חיפשתי מקום להשביע את רעבי
ולמרות שניסיתי להתרחק מאותו מקום,
מצאתי את עצמי שב לאותו מקום.

רגעים ארוכים עמדתי ולא יכולתי להיכנס עליו,
ראיתי את אותו כיסא בו השארתי אותך יושבת לבדך.
ראיתי אותך יושבת שם לבדך כואבת ואני מביט מהצד.
לא יכולתי להיכנס פנימה אך בסופו של דבר מצאתי את עצמי
בלב אותו מקום שמילא אותי כאב ופחד.

התיישבתי רחוק מאותו מקום של כאב אבל יכולתי לראות
אותו. פחדתי מאותם שתי כיסאות שהיו שם יתומים כי עכשיו
אני הרגשתי יתום, יתום בלעדייך.
ישבתי אוכל חושב עלייך ומביט בשתי הכיסאות אשר היו הפחד שלי.
כיסאות, אבל הם הכאב שלי, הם הפחד שלך
המקום שמעולם לא הספקנו לאכול את הגלידה שרצינו.

ברחתי משם כפי שברחתי משם בפעם הראשונה.
אז ברחתי כלא יכולתי להתמודד מול השקט, מול התחושה שאת כועסת
עלי
ואיני יכול לעשות דבר להפיג את הכאב ולהשיב אותך עלי להרגיש את
אהבתך.
ועכשיו ברחתי כהרגשתי את אותו כאב את אותם פחדים, את הכאב שלא
ידעתי
להעניק לך, את הכאב שגרמתי לך ונשאר באוויר כל אותם שבועות.
ברחתי כי עדיין אני מפחד שאגרום לך כאב ולא אדע להפיג אותו
ואברח.

יצאתי לנשום אויר, לצאת מהמקום שתמיד יסמל עבורי את אותו כאב
שמלאתי אותך,
אותו כאב שמלאתי אותך ומעולם לא התנצלתי עליו.
כאב שממלא אותי והוא חלק מהחיים אותם אני חיי, הפחדים שאשוב
להכאיב לך.
מקום שמקווה לשוב לשם יום אחד איתך, לשוב למקום שיש בו כל כך
כאב,
ולהרגיש כי הכאב נמוג ולא נותר ממנו דבר פרט לזיכרון נשכח
ולאכול את אותה גלידה שאנחנו כל כך אוהבים לאכול.