הגשם בחוץ קורץ לי, צוחק על אתמול, שהיה עוד חם וקיצי, למרות
שכבר אוקטובר. אני קורצת לו חזרה, מחייכת. יללה חלושה גורמת לי
להביט מטה ולראות שהחתול העיוור (חצי עיוור, אם תתעקשו) שלי,
זה שאני מאכילה כבר 3 עונות של אקלים ישראלי מסריח, מביט אליי
במבט חסר אונים, בפרווה רטובה. הבטן שלי ראתה שהוא גם בוכה.
קראתי לו אליי והוא לא הסכים לבוא. הוא מפחד מהחתולה השמנה
שאימצה אותי קודם, וישנה במיטה שלי כבר חודשים. גם משאר בני
הבית הוא מפחד. אפילו אני מקבלת אישור לגשת אליו רק לעיתים
רחוקות. בד"כ אני משאירה את האוכל והולכת, מביטה מבעד לקיר,
מרגישה שהוא מרגיש שאני כאן. לא יכלתי לעשות דבר. הכנתי לו
אוכל ומים לכשיעבור זעם, וניסיתי לסדר לו כוך קצת פחות רטוב
משאר הרחוב ליד הכניסה לבית. אחרי 10 דקות שבהן התחבאתי
מהעיניים האטומות שלו, יצאתי החוצה. ראיתי אותו שרוע מתחת
למדרגה. היה רעם. הוא החל לרעוד מפחד ואני הצטרפתי. ניסיתי
לשנוא אותו ולחייך עם הגשם, לשחק אתו את המשחק המוכר שלנו. אני
פותחת דלת והוא מתגבר, אני צוחקת והוא מגלגל רעם, קורא תגר על
קולי האנושי. אבל באותו חודש אוקטובר כשישבתי לי בכוך היבש
והמלוכלך ליד הכניסה לביתי, קורצת לגשם ומחכה לתגובתו, בא חתול
חצי עיוור וליקק לי את היד.