הקול שלך נעים לי באוזן, הוא מלטף אותי מבפנים, מעורר נשכחות,
מעורר זיכרונות, מפיח חיים מחדש.

אין לנו שליטה על זה, בטח לא לי, אתה מצליח לנגן על המיתרים
הנכונים - מיתרים שהעלו אבק ואפילו החלידו-מהדמעות.

זה אפילו לא המילים עצמן, אלא הטון, הרוך, האמת - יש לי חולשה
קשה לאמת, זה סקסי בעיניי, זה כל כך קשה להוציא אותה, אבל כשזה
כבר יוצא זה משחרר, זה מנקה זה מעלה סומק על הלחיים, כאילו
התביישנו,

אני שומע אותך כמו מנגינה מלאת כינורות, ענוגה ומלטפת את הנפש,
מגרה את השכל, וזה ממלא את החלל שגדל עם הזמן.

שיימשך ככה שנים, שלא ייגמר לעולם, אני רוצה לעצום עניים
ולשמוע רק אותך - המנגינה של חיי, המקום השקט שלי, פשוט לצלול
לסינפוניה של קולך ולהרגע.

הקול שלך חם ובטוח, וזה כבר מרגיש לי כמו בית, כמו מישהו שאני
יכול לסמוך עליו שיהייה שם ואני בשבילו שמספיק לשמוע הברה אחת
ולדעת שאנחנו לא לבד.

אני עוצם עכשיו את העיניים ומרגיש כאילו המיתרים של הכינורות
מתחברים אחד אחד ללב שלי ומטעינים אותו ברוח חדשה, באנרגיות
שמזמן הוא לא חווה.

ואז התעוררתי מהחלום שהיה כל כך מוחשי, כל כך מרגש וכל כך נעים
ובדקתי את הנייד... למקרה שהתקשרת...

ואז נזכרתי,
אני עדיין לא מכיר אותך ועדיין אין לך את הטלפון שלי...