חזרת אליי הלילה
בחלומחשיש
אני כבר כמעט
לא חולמת עליך
היית אדום עיניים
וגופך היה מלא יותר
(יותר משהיה כשהיינו ביחד)
אני קיבלתי אותך למיטתי
להתלטפות עדינה
וחיבוק אוסף
אמרת לי שזו תמיד הייתי אני

בעורף המחשבות
זכרתי שאתה נשוי לאחרת
אבל לא היה לי איכפת
לא היה לי איכפת
משהו במבט העצוב הזה שלך
תמיד ישבה אותי

יום ההולדת שלך
מתקרב
(גם שלו)
מעניין אם כבר
יש לך
מזל טוב
או שאצטרך
לאחל לך
כזה
גם השנה

כמעט ארבע
שנים
ועדיין
אני לא מצליחה
לסלוח לעצמי
באמת
על מה שעשיתי
לך

איך ישבת לידי
על ספסל
בגן ציבורי
וראיתי
שאתה מתפרק
נוזל לי
בין אצבעות הידיים
איך המגע שלי
רך ככל שהיה
הרגיש אצלך
כמו אגרוף בבטן
הרחת ממוות
ומבושם בשם
"אובסשן"
אני חשבתי
"כמה הולם"

מאז למדתי לאפק
ההתאפקות
קשה לי
יותר
מול זיכרון
ההתמסרות
הטוטאלית
שלנו

מכתב ההתאבדות
שאימא שלך
מצאה בכיס מכנסי הב' שלך
ההסתכלות הפסיכיאטרית
האוטו שריסקת
לתוך עץ
בסוף הרחוב שלי
(אספת את הקלטות וברחת משם אליי)
המבטים של אביך
שונא הנשים
ששמע אותי גונחת
כל לילה
עד שגירש אותי מביתו
הכל חוזר אליי
חד מתמיד

כל הנעורים האלה
פיעמו בנו אז
תוססי הורמונים
וסמים קלים
משחקים באהבה
ובחיילים

זה לא יכל
להסתיים
בשום צורה אחרת