1.
לא צריכה את המטוטלת של פוקו, הרי במקום שבו אני עומדת נמצא
מרכז היקום. בכידון הברוש אני מפלחת את כל העולם, קוראת:
"א-הוי, שימו לב, אני כאן!" אם נקודת המבט שלי נתפסת רק
מכיווני, אז למה אומרים לי "דווקא" ו"להפך", לפני שלובשים את
החצאית שלי?

2.
האם כועסת מאד על בנותיה: אסור לספר אמיתות ושקרים לתרנגולות
פטפטניות, לידידים-עכברים. יש לשמור הכל בבטן פנימה ולציית
לאימא.

3.
ישבה בכיתה כמו עץ אלון בודד. היתה עולה בדמיוני אל השמים,
גבוה ככל האפשר, עורכת רשימות ארוכות של כל הדברים הנפלאים
שתעשה ביום כחול אחד, אבל ידיה המלאות כביסת מציאות משומשת
כבדו והדביקו את רגליה לארץ. כמו עץ אלון, בבית הספר על שם
בן-גוריון.

4.
פרי עץ הדעת. רצתה לטרוף את כולו, עד קצה העולם להגיע, להשכיל
עד להכעיס, כי אין דבר שאי-אפשר. כל מדינות הדנובה וכל חיות
הכיס, הפרידו בינה ובין מחניים גדולים ושבע מקלות, ספר אחר ספר
וביס אחר ביס. מעולם לא הרחיקה יותר מבית הספר היסודי.

5.
פיה טובה הניפה מטה במהופך, כשרצתה להיות כמו כולם, ושמלת המשי
המבהיקה שלה, סחרחרה מסחררת שהיא שמש מרכזה, התחלפה בבלויי
סחבות, סמל הקונפורמיזם של גיל ההתבגרות.

6.
כשעלה השחר דניס עדיין היתה שקועה בצפצופים עליזים, שלך תדע אם
בקעו מבחוץ או מתוך ראשה. אפשר היה ממש לשמוע את הגלגלים
בהסתובבם. היא יצקה חלב בקערה לחתול וחזרה לספרה, לימודיה,
עטרת ראשה, והגתה יומם ולילה. לוציפר היה זולל מאין כמוהו,
לוציפר היה רעב שבנפשה.

7.
עצובים היו חייה בשפעת שמלות משי מקושטות ברקמה צבעונית,
כובעים, מטפחות, שרשרת ססגונית. לא נותר לה זמן להציץ במראה
וללמוד לכשכש בזנבה.

8.
מחביאה סודות ורודים ואדומים מאחורי קטיפת מלכות מזויפת, לא
שמה לב שהוילונות הארוכים משקרים וחושפים את דמותה המלוכלכת.

9.
כשהגיעה דניס לאוניברסיטת חיפה, לא ברור מאיזה סרט הביאה את
הפנטזיה שלה, אולי מ'בית החיות', אולי יותר ישן, וסטודנטים של
קולג' לא נסעו במכוניות פתוחות במדרון שדרות אבא חושי, אבל
דניס הקימה לה קומונה בהדר ואהבו אותה החריגים
האינדווידואליסטים, ופעם ראשונה בחיים היא הרגישה נהדר.

10.
"מתאים לך בדיוק! כל כך חינני! עם הזמן זה יתרחב, עם השימוש
כבר תתרגלי..." כמה פעמים שמעתי, ואחרי חצי שעה שלפוחיות כאלו
קיבלתי, שהעדפתי ללכת יחפה.

11.
ימים רבים חלפו מאז החליטה להשאיר את החפץ על המדרגות. מעולם
לא התבגרה. תמיד הרשו לה להימלט מהחלטות חשובות. מכל צרה תמיד
שבה הביתה. פעם אחת החליטה להשאיר את החפץ על המדרגות ולבוא
לאסוף אותו אחר-כך. שנים חלפו עד שחזרה כדי לגלות שמאוחר מדי,
שאין חפץ וגם לא מדרגות. יש רק דרך אחת הביתה.

12.
מעולם לא דהרו סוסי-דמיוני הסגולים כה מהר לאורך הצלצול
השנים-עשר הזקן, וראשם רכון. הכלב עצוב, שוב הבחין בחשכה במשהו
וקרא בתימהון: "בארמון! לשמור את העצם במקום סתר ולא להשאיר כל
עקבות". הו סוסי, ללא מושכות אלפות רעמתכם, הו כלבי, אל תצר את
רגלי בנאמנותך, לעזאזל העצם שיש להחביא, שיישרף הארמון, בחיי!

13.
בטלוויזיה מקרינים אושר ועושר ובית גדול, אישה ובת קטנה
וחמודה, מותק של כלבלב, ואפילו סוס לרכב עליו. ופתאום צרה
גדולה: ריח של תרופות ומחלה. נו, רק עכשיו תתחיל להתגלגל
העלילה. שעת צהרים מיואשת של טלנובלה מזיעה שבעים אחוז אבטלה.

14.
"מי זאת?" שאלו האנשים איש את רעהו, "כיצד זה לא ראינו אותה
מעולם? נוכחות חזקה, מחשבה מבריקה, כנראה הגיעה לכאן מארץ
רחוקה". מכל הלחישות, הרכילות, ההתרגשות, דניס כבר עייפה, מחר
בבוקר שוב תקום מותשת, יחפה.

15.
בימים אפורים וגשומים דניס חולמנית במיוחד, מחכה לנסיך יפה
תואר שיהיה באמת מיוחד, שיבין ויאהב וירצה בה, יבקש להיות
האחד. ובינתיים אפור מתגנב פנימה ודניס נשארת לבד.

16.
"התעוררי! זה לא יכול להיות, אינך יכולה לטוות חיים מאשליות".
אך לדניס בכלל לא אכפת, היא גדלה על מעשיות, וקסמים מופלאים
יכולים לקרות. מפנה את הגב למראה השבורה, לא לראות סדקים
שנובעים סביב עיניה, והוזה ומחכה לפייה, וחולמת על מה שיהיה
ומה שהיה. לא באה, לא תבוא הפיה הטובה. עוד יום נוסף של
אכזבה.

17.
עלי לקום וללכת, עלי לעשות מעשה, שעת חצות שלי מתקרבת, כך תנוד
הקוראת בקפה. בלי רכב, בלי מושכות, שעון ביולוגי יצלצל צלצול
אחרון, ורק נעל זכוכית, ופרווה מלאכותית, ושמלות ומשי בתוך
הארון.
חופשייה מכבלים רגליים אגרור לכבות לעצמי את האור.