אני הולך לבד. מסתכל שמאלה ורואה רחוב ריק. מסתכל ימינה ורואה
פארק נטוש. מדמיין לשניה רעש של מכונית ששובר את הדממה. אבל
אני יודע שזה לא יכול להיות. כמה חצרות לפני, אני שומע שני
כלבים מייללים. כשאני מתקרב הם משתתקים ומחביאים את הראש בין
הכפות. אני יודע שזה לא בגללי. זה בגלל שגם הם רואים אותם,
מאחורי.
שורות שורות, חיוורים, שקופים, הם מרחפים מאחורי בשקט. פעם גם
הם היו כמוני. פעם גם הם היו יכולים ללכת ברחוב. אבל לא עוד.
והכל בגללי.
לא יכולתי לסבול יותר את המבטים שלהם, את הרחמים בעיניים שלהם,
אז עקרתי להם אותן. לכולם. שלא יסתכלו עלי יותר לעולם.
עכשיו, סוף סוף יש לי שקט. סוף סוף אני יכול ללכת ברחוב בלי
שהם יסתכלו עלי מהחלונות, או מפתחי הבית. סוף סוף אין לחשושים
מאחורי הגב שלי.
אני מסתובב ברחובות עיר הרפאים. עיר הרפאים שלי.
רק שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.