מתילדה הסתכלה החוצה דרך חלון הזכוכית.
נדמה היה שכל העולם שמח חוץ ממנה, או שלפחות יש לאנשים משהו
לחשוב עליו או לתכנן או לעשות.
עוד יום עוד שבוע עוד חודש. שום דבר לא משתנה, רק מזג האוויר.
עכשיו רוחות של סתיו מלטפות את הצוואר ויש תמיד ריח של גשם
באוויר וסוף סוף נעים בחוץ. והימים עוברים.
היא חייכה אל הלקוחות ולא לקחה ימי חופש. בימים היא מדי פעם
הלכה למוזיאון כלשהו אבל לא ממש הסתכלה על שום דבר.
אמא שלה הייתה מתקשרת כל יומיים, מציעה עידוד שלא ממש הוביל
לשום מקום, רק לגעגועים לימים פשוטים יותר, כשהיא הייתה אחת
מהאנשים המאושרים.
כל בוקר היא הייתה צריכה להרוג מקקים במקלחת אבל זה כבר לא
הפריע לה.
היא הייתה מתנסה בסבונים חדשים ורואה המון תכניות חינוכיות.
היו חודשים שהיא קראה, וחודשים שהיא בהתה בטלוויזיה.
גלישות מהירות באינטרנט, הרבה דואר מאנשים שהיא לא הכירה,
כביסה פעם בשבועיים, מאוורר במקום מזגן.
לפעמים היא דיברה לאדם שלא היה קיים. היא אמרה לו כמה שהיא
מאושרת שהוא מצא אותה, והיא הייתה נרדמת וקמה לבד.
בעבודה אנשים היו נחמדים, משעממים וחרוצים ובלילה הרכבת איחרה
להגיע.
היא שכחה מזמן איך לצייר, איך לכתוב, איך לדבר עם אנשים.

היא פגשה את שרה בחנות ספרים. היא ידעה שמשהו שם לא לגמרי
בסדר, או יותר מדי בסדר. משהו בה לא הסתדר עם שאר האנשים. היא
נראתה מאושרת למרות שהיא הייתה לבד. היה לה שיער ארוך והיא
הלכה בקלילות שלא התאימה לבני אדם.
מתילדה לא יכלה שלא להסתכל. שרה חייכה והתקרבה אליה. היא ידעה
איך קוראים לה, מאיפה היא, בת כמה היא. היא ידעה שמתילדה כבר
לא זכרה איך לדבר, היא ידעה שמתילדה איבדה משהו, "ואני אעזור
לך למצוא את זה".
מתילדה רק עמדה, הסתכלה, אוחזת חזק בספר שאת שמו היא לא ידעה.
כעבור זמן מה מתילדה גילתה שהקלילות בהליכתה של שרה נובעת משום
ששרה הייתה פיה. והיא לא רק הייתה פיה, היא הייתה הפיה שלה.
הכנפיים שלה היו סגולות והיה לה ניצוץ כסוף בעיניים שגרם
לאנשים לחייך אליה. הן נעשו חברות טובות מאוד, אך מתילדה עדיין
לא מצאה את הדבר שהיא ידעה שאיבדה אך לא היה לו שם. וכעבור זמן
מה לא היה נדמה ששרה מנסה יותר מידי לעזור.
והיא עדיין לא ידעה איך להיות מאושרת.
היא הייתה מסתכלת על שרה ישנה. היא מעולם לא השמיעה קול או
התהפכה, ומתילדה המשיכה לדבר מידי פעם אל האדם הלא קיים.

לילה אחד שרה דיברה מתוך שינה. בהתחלה היו אלה רק מלמולים, אך
מתילדה התקרבה. שרה חייכה מתוך שינה, היא לחשה בעדינות, מתילדה
התקרבה עוד והקשיבה.
כעבור זמן קצר היא הרימה את ראשה.
היא ידעה מה שאיבדה.
והיא ידעה איך היא איבדה את זה.
את הניצוץ הכסוף בעיניים שגרם לאנשים לחייך אליה.
שרה לא עפה יותר. היא לא זכרה איך לשיר או לחייך.
רק ישבה בכיסא הנדנדה שלה, מעבירה אצבעות על דפים של ספר שאת
שמו היא לא ידעה.
בחוץ עברה מתילדה עם אדם שהיה קיים בהחלט.
היא חייכה אליו והוא אמר לה שהוא אוהב את עיניה הנוצצות.