כשלמדתי בכיתה ד', הגיע אלינו ילד חדש לכיתה, לבוש בגלימה
שחורה.
שמו הייה מוות.
מוות לא הייה מדבר עם אף אחד , רק יושב בסוף הכיתה ועובר על כל
מיני רשימות עם שמות ותאריכים מוזרים.
פעם אחת שאלתי אותו אם לא חם לו כל הזמן להסתובב עם שחור, אז
הוא אמר לי:" הי, אני מוות ! יש לי איזה מוניטין לשמור עליו!"
מה שבאמת הבהיל אותי, זאת לא העובדה שהוא בוחר להסתובב עם
בגדים שחורים , אלא העובדה שאף פעם לא שמעתי ילד בכיתה ד' עם
אוצר מילים כל כך מפותח.בל האמת היא שאני שגם היום אני לא מכיר
כל כך הרבה אנשים עם אוצר מילים כל כך מפותח.
הוא הייה נעדר הרבה מבית ספר, וכשהיה מגיע זה לא הייה להרבה
זמן,
הוא אמר שיש לו עבודה דחופה.
אחרי כיתה ד' כבר לא ראיתי אותו יותר, עד לפני חודש בערך..
זה היה בסביבות אחר הצהרים המוקדמות, ששמעתי דפיקה בדלת, זה
היה הוא. ישר זיהיתי אותו, האמת היא שהוא קצת הופתע, אבל ישר
הזמנתי אותו פנימה. הזמנתי אותו לשבת ושאלתי אותו אם הוא רוצה
לשתות משהו.
הוא אמר שהוא בעיר רק לתקופה קצרה ושהוא הייה צריך למסור לי
איזו הודעה דחופה. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר , אך לאחר שראיתי
את המעטפה הבנתי שאני צריך לבוא אתו. הוא אמר שהוא מצטער שזה
כל כך פתאומי אבל שיש דברים שאפילו הוא, שיכול תוך שניה להוריד
למישהו את הראש, או לקבוע אם למישהו מגיע למות או לא.
הוא הבטיח לי שהוא יעשה את זה מהר ולא כואב.
ליפני זה הוא לחץ לי את היד ואמר שניפגש בצד השני, שלמרות כל
הסיפורים הוא לא כל כך נורא, הוא אמר שהוא מכיר כאלה שחושבים
שהוא יותר טוב מהעולם האמיתי.
ו מאז אני מסתובב אתו הרבה והוא אפילו לוקח אותי להוצאות להורג
שיש לו.
אבל רק כאלה של אנשים לא חשובים.
הוא אמר שבמשרד למעלה לא נותנים לו , שזה צריך להיות משהו לא
המוני.
יש אנשים שהם שוטרים, יש כאלה שהם עורכי דין, ויש כאלה שהתפקיד
שלהם זה להוציא מעולם החיים את מי שעבר זמנו.