סיפורה של מלאכית קטנה, והדרך אל סוף העולם.


יום בהיר אחד, אלוהים התעסק בשלו, במלאכים.
"הגיע הזמן לספור אתכם שוב."
"אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה... ארבעים ותשעה, איפה
החמישים?"
"מי חסר לנו?"
"אוי לא... איפה היא עכשיו?"

מטיילת לה ליד הענן המרוחק, זוחלת לה בכיף...
אלוהים צועק: לא! תתרחקי מהענן! אל תגיעי לסוף ענן 9!
תעצרי!!!
אך המלאכית הקטנה לא הקשיבה... תיזהרי לא ליפול למטה!!!
א-ב-א מלמלה התינוקת המלאכית א-ב-א והמשיכה לזחול. תתרחקי
מהקצה!
הוא רץ לתפוס אותה, ואיחר בכמה שניות. המלאכית הגיעה לקצה
הענן...
"תפרשי לך את הכנפיים, מלאכית קטנה שלי! תחזרי לאבא!!!"
אך המלאכית לא הקשיבה...
"תיזהרי לך שם למטה מלאכית יפה שלי! אני אשלח לך מישהו שיעזור
לך לחזור אליי בשלום!!!"

התינוקת הגיעה למטה לאדמה.
קיבלה צורה אנושית, התבגרה.
לאחר שנים שהתבגרה, הולכת לה לבד בעולם, טיילה ביער המוזר,
נתקלה בדמות מוזרה.

"שלום לך מלאכית צעירה". שמעה מאותה דמות מוזרה.
הדמות הייתה מכוסה בברדס.
"אני לא מלאכית של אף אחד."
"אבל את כן". אמרה הדמות, "את המלאכית של אותו אבא גדול שלנו.
את המלאכית של אלוהים."
"אני לא יודעת מי אתה או מה אתה רוצה. אבל תעזוב אותי בשקט."
"עדיין ממשיכה לברוח כמו תמיד, אהה? אף פעם לא יכולת להישאר
במקום בשקט."
"מה אתה רוצה ממני?" שאלה הנערה הצעירה.
"הוא שלח אותי לפה להחזיר אותך אליו למעלה."
"אז מה? עכשיו תספר לי שאתה שליח של אלוהים? שמעתי כבר סיפורים
יותר מוצלחים מזה. עכשיו תלך מפה ותעזוב אותי בשקט."
"אני באתי לפה ללוות אותך, לעזור לך לחזור לדרך הנכונה."
"כן... טוב... אני כרגע בדרך לחפש את עצמי בעולם. אני הולכת
מפה."
"בואי, אני אצעד איתך... זה לא כאילו יש לי משהו יותר טוב
לעשות."
"כן... טוב... רק אל תשגע אותי יותר מדי, בסדר?"

לאחר שהלכו במשך כמה ימים, התחילו הנערה והנער להתקרב אחד
לשני.

"אז מה אתה באמת עושה פה?"
"אמרתי לך... אני פה בשביל להחזיר אותך למוטב."
"אז זה הסיפור שלך? לא תשנה אותו?"
"רק אלוהים יוכל לשנות לי את הסיפור", אמר הנער וחייך לעבר
הילדה.
"תיזהרי לא ליפול!" צעק לעבר הילדה.
"אחח! הרגל! אבן מטומטמת! מי יצר אותך בכלל?"
הנער חייך אל נערה.
"על מה אתה צוחק, מפגר? אתה לא רואה שזה כואב?"
"זה אמור לכאוב. הרי זה לקח חשוב."
"מה? מה אתה רוצה ממני?..."
"לקחים שאנחנו לומדים הם כמו אבנים באמצע הדרך... לפעמים שמים
לב אליהם מראש, ולפעמים לא. צריך רק לדעת שתמיד יכולים להיות
אבנים בדרך. ולכן צריך לצפות לכל דבר מראש. בואי, אני ארפא
אותך..."
"מה? עכשיו אתה גם מכשף?" לעגה לנער.
"נו, באמת... זה הכי טוב שיש לך?..."
בעודו מניח את ידיו על ברכה, אור בהיר יצא מידיו לכיוון רגלה
של הנערה הצעירה, אשר החליף את הרגשת הכאב בהרגשה נינוחה וחסרת
כאב.
"איך עשית את זה?!" שאלה הנערה.
"חלק ממסתורי החיים. חלק ממסתורי החיים..."
לאחר שקמו המשיכו ללכת ולדבר על הא ועל דא.
"אז את מבינה? אבנים קטנות הן כמו חוויות קשות באמצע החיים.
אני פה בשביל לעזור לך לחצות אותם ביחד, אני פה בשביל לעזור לך
לראות את האבנים מראש."
"ומה יהיה בסוף? כשנגיע לסוף העולם?" שאלה הנערה, בפליאה.
הרים את מבטו למעלה. "כדאי שנעצור כאן. ערב עומד לרדת, לא נוכל
להמשיך".
בעודם יושבים מסביב למדורה, הבחין הנער כי הנערה רועדת. הוא
התקרב אל הנערה.
"בואי, אני אחבק אותך. זה יחמם אותך קצת."
בעודו מחבק את הנערה, הרגישה הנערה מין תחושה של שלווה נפשית,
מין מקום מבטחים.
"תודה שאתה בא איתי", אמרה לנער.
"בכיף... בשביל זה אני פה." חייך אל הנערה בעודו מחבק אותה,
מסתכל אל תוך עיניה הירוקות היפות.
בעודה מרגישה נינוחה בין זרועותיו, חייכה אליו, כיווצה את
שפתיה הנחשקות, מחכה לנשיקתו.
בעודה עוצמת עיניה וחושבת לעצמה שסוף סוף מצאה מנוחה, הרגישה
את שפתיו של הנער על שפתיה.
בעודם מנשקים אחד את השני בתשוקה עזה, ומחובקים, נרדמו הנערים,
בעוד הרוח הקרירה שנשבה כיבתה את המדורה.
ככה צעדו במשך שנים רבות לאורך כל העולם. הנערה אט אט התחילה
לחשוב על דברי הנער.
"את מלאכית. ואני יכול להוכיח לך את זה."
"תוכיח..."
"אני יודע על מה את חולמת. אני יודע למה את מתעוררת באמצע
הלילה מחלום מוזר."
"כן... נו... בוא נשמע..."
"הוא קורא לך. אבא שלך קורא לך אליו חזרה."
"אמרתי לך מאה פעם. הוא לא אבא שלי. הוא לא קיים!"
"הוא כן אבא שלך! והוא כן קיים!"
"אם הוא היה קיים הוא לא היה משאיר אותי ככה לבד! כל השנים
האלה! הוא לא היה מזניח אותי ככה לחיות לבדי! הוא לא אבא
שלי!"
"את זאת שברחת! את לא זוכרת?"
"מה?! על מה אתה מדבר?"
"את היית קטנה מדי בשביל לזכור את זה. זה היה בחודש השישי
ללידתך. את הלכת לך לעצמך לבד על ענן מספר 9."
"מאיפה אתה יודע את זה? לא סיפרתי את זה לאף אחד מעולם."
"את זחלת לך שם. תמיד היית שטותניקית קטנה."
"תפסיק. אני לא רוצה לשמוע את זה יותר."
"הגיע הזמן להשלים עם זה. זה הזמן שלך לחזור לשם. את הלכת מענן
9 ורצית לראות מה יש בסוף. את קפצת למטה. לא רצית לפרוש את
כנפייך ולחזור לשם, לכן את לא זוכרת איך להשתמש בהם."
"מה אתה רוצה ממני? למה עכשיו? אחרי כל הזמן הזה?"
"זה לא מה שאני רוצה ממך. זה מה שהוא רוצה ממך. מה אבא שלך
רוצה ממך, הוא רוצה אותך חזרה."
בעודה מפוחדת לגמרי מדבריו, קם הנער ומושיט את ידו לנערה.
"בואי... יש לנו עוד ללכת".
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה הנערה.
"רצית לראות את סוף העולם, לא? אז יאללה. בואי ואראה לך".
בעודם צועדים הנערה מתחילה לחשוב על דברי הנער, ונזכרת בהם,
וחושבת: האם זה באמת היה? האם כל זה לא היה סתם חלום מוזר?
האם היא באמת המלאכית הקטנה של אלוהים?
"זהו".
"מה זהו?"
"הגענו חמודה שלי..."
"מה זה? מה זה המפל הזה?"
"זה סוף העולם. זה השער ללימבו, השער בין כל העולמות."
"עברית בבקשה..."
"חחח... את עדיין לא מבינה, אהה?"
"מבינה מה? מה אתה רוצה ממני?
"מפה את חוזרת חזרה הביתה, לגן-עדן, לאבא שלך. לאלוהים."
"ומה איתך? אתה לא הולך איתי?
"אני לצערי לא יכול להגיע איתך לשם."
"למה לא?"
"במשך חיי אני עשיתי הרבה דברים רעים, לפני שהכרתי אותך. אחת
מהדרכים שלי לקבל ישועה מאביך, היה להחזיר אותך הביתה."
"אני לא רוצה ללכת. אני לא רוצה לעזוב אותך!"
"לצערי זה נגמר כאן. זה סוף העולם."
"לא! אני לא מקבלת את זה! אם הוא באמת אבא שלי ורוצה לטובתי,
למה לעשות לי את זה עכשיו? בדיוק כשהתחלתי ממש ליהנות איתך."
"זאת שאלה שתוכלי לשאול רק אותו לצערי. ברגע שתגיעי. הוא שומע
אותך בכל מקום, תנסי לבקש ממנו את הישועה שלי. אולי לך הוא
יקשיב."
"אני לא רוצה ללכת. אני רוצה להישאר איתך. אני... אני אוהבת
אותך. אני לא רוצה לוותר עליך."
"תסגרי את עינייך לרגע..."
"מה אתה הולך לעשות?"
"תסמכי עליי חמודונת. תעצמי את עינייך..."
בעודה עוצמת את עיניה בחוסר ביטחון מוחלט, הנער חיבק אותה חזק
ונישק את שפתיה באהבה אדירה.
"אני לא רוצה ללכת", מלמלה לנער...
"אין לך הרבה ברירות עכשיו", לחש באוזנה הנער.
"מה?! מה אתה עושה?" בעודה פותחת את העיניים וצועקת לעבר הנער:
"תוריד אותי!" דמעות ירדו מעיניו. "אני באמת מצטער על זה. אני
אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."
"אז אל תעשה את זה! בבקשה ממך! אני מתחננת!!!"
"מצטער. עכשיו זה כבר בידיים שלו."
"לא!!!" בעודה צועקת, הרים אותה אל מעל הקרקע והעיף את הנערה
אל תוך השער.
"אני אוהבת אותך לעד! תמיד אוהב אותך!" זעקה הילדה, בעודה
נסחפת אל תוך השער.
"אני יודע! גם אני לא אפסיק לאהוב אותך!" צעק אליה בעודו מרכין
את ראשו למטה ובוכה.
"אך לצערי, כאן הסיפור שלנו נגמר", מלמל לעצמו, "כאן את חוזרת
חזרה הביתה, לאבא שלך, לאלוהים. ואני נדונתי לחיי סבל כאן על
הארץ. אני אף פעם לא אשכח אותך או מה שעברנו ביחד, ילדה יפה
שלי. מלאכית קטנה של אלוהים. אני לעולם לא אשכח אותך."
הסתובב משם בראש ראשו מורכן למטה, נופל על ברכיו מבכי.
"דרך צלחה לך שם חזרה למעלה אהובתי."
נפל על האדמה ובכה.
לאחר שעות רבות של בכי, הנער קם ממקומו. עם כאב רב בלב, ביודעו
שלמרות הכאב הגדול, עשה את הדבר הנכון.
הוא הסתכל פעם אחרונה אל תוך השער, הפריח נשיקה אל עבר זיכרונו
האחרון מהילדה, מהמלאכית.
והלך.