אף פעם לא הבנתי למה היא שונאת את הנמשים שלה. הרי זה הדבר הכי
יפה וחמוד בעולם. היא אמרה לי שזה לא הנמשים עצמם, אלא מה שהם
מייצגים. נמשים זה שונות, וילדים תמיד צוחקים על מי ששונה.
תמיד אמרו לה שיש לה לכלוך על הפנים, ושהיא נורא מוזרה. לאימא
שלה היא הייתה בוכה לילות שלמים, היא שאלה אותה למה דווקא היא
מהכול הילדים בכיתה הייתה צריכה לקבל את הנמשים. למה היא לא
כמו כל הילדים. אימא שלה תמיד הזכירה לה שהנמשים זה מה שמייחד
אותה, ושזה בעצם נקודות של אהבה. כל נמש הוא עולם ומלואו,
ובקיץ שחם ונעים הנמשים אוהבים לצאת ולכן רואים אותם יותר. אבל
כל זה לא עניין אותה, כל מה שהיא רצתה זה שהם כבר ייעלמו.
במקלחת היא תמיד הייתה משפשפת חזק חזק את הפנים וכל הגוף, עד
שהיא הייתה אדומה לגמרי, היא קיוותה שזה יעזור לה להעלים אותם
לגמרי, אבל הם אף פעם לא נעלמו. הנמשים היו שם תמיד. לפעמים
קצת יותר, לפעמים קצת פחות, אבל תמיד שם מסתכלים עליה חזרה
במראה.
גם היום, בגיל 26 היא עדיין מסתכלת על הנמשים מסתכלים עליה
ומשחררת "אוף, למה אתם עוד שם?". ואני תמיד מגיע מאחור, מחבק
אותה חזק, ומנשק את צווארה בעדינות, נמש נמש, מזכיר לה, ממש
כמו אימא, שאלה נקודות של אהבה. ושהיא הולכת לישון אני סופר
אותם ונזכר, איך שראיתי אותה מטיילת עם החברה שלה בפארק
הירקון, יפה עם שתי צמות ונמשים. התכופפתי לג'אז, הכלב שלי,
ואמרתי לו, "רואה אותה, בקרוב היא תעבור לגור איתנו, מילה
שלי". ג'אז רק הוציא את הלשון, ונתן לי מבט מזלזל. הבטחות כאלה
הוא כבר שמע כמה פעמים בעבר, אבל תמיד נשארנו רק אני והוא לבד
בדירה. הפעם זה היה שונה, וג'אז התחיל להתרגל לחלוק את המיטה
שלנו עם מישהו נוסף. חייתי בחלום, אבל תמיד משהו עמד בייננו.
לא משנה כמה יפה, חכמה, אהובה ומוצלחת היא הייתה, תמיד עצרו
אותה הנמשים. גם בתיכון שלכולם כבר לא היה אכפת, גם בצבא
מהטירונות עד קורס קצינות, אפילו באוניברסיטה לאורך כל התואר
הראשון, מה שלא עשתה הנמשים עשו יחד איתה, או כמו שהיא ראתה את
זה- נגדה.
יום אחד היא פשוט קמה והלכה. התעוררתי לבית ריק, בלי איפור,
בלי בגדים, בלעדיה. רק הריח שלה נשאר, ופתק קטן שקשור לקולר של
ג'אז, "מצטערת, פשוט לא מסוגלת, אוהבת".
ג'אז היה מרוצה, הוא קיבל חזרה את השטח שלו במיטה, אבל לג'אז
אין נמשים שאני יכול לספור לפני השינה.