זאת תקופה כזאת,שהכי קל לי להוציא מעצמי את המונולוגים הכי
דביקים ונדושים שיש.במילה פשוטה,או יותר נכון שתיים-מונולוג
התבגרות.
נכון,יש כאלה שיחלקו עלי אבל מונולוג התבגרות עבורי הוא דבר
נדוש,הכי קל להזדהות איתו והכי קל לתת לו ערך פחות.גם המונולוג
הנוכחי הוא כזה,והוא אף יותר נדוש כי אני דנה בסוגיית
הנדושות,שהיא הנדושה מכולן.
אפרופו העלתי את המילה התבגרות,אז התקופה האחרונה היתה בשבילי
מדרגת התבגרות אדירה.וכמה שאני שונאת אותה!
אם היית יכולה הייתי יורדת בחזרה,לימים הקשים שהיו לי,שכן נגזר
עלי להיות נדושה ולכן אתמיד במלאכה.
הימים הקשים-כמה אירוני,היו ימים של אושר.ואם לא של אושר אז של
תזוזה בחיים.עכשיו לא רע לי אבל גם לא טוב לי.כבר חודשים שלא
מצאתי את עצמי מאושרת במלא מובנה הנדוש של המילה.חסרים לי
הרגעים האלה שבהם הנפש שלי מתעלה וכל המחשבות הרעות
נודדות.רגעים הכאלה שהיית ירוצה להתקע בהם לנצח.
אני מרגישה זקנה.הנה רק לפני כמה חודשים הכל היה ספונטני
ועכשיו ההנאה האמיתית שלי מגיעה רק כשאני שיכורה.וזה כואב,כי
כשאני אומרת עם אני לא מתכוונת לשנות אור,אני מתכוונת לכמה
חודשים,זה הכל.ופעם הזה,שאני מתגעגעת אליו כ"כ,לא היית יצריכה
טיפת אלכוהול בשביל להנות.בחודשים האחרונים הגעתי לכזאת רמת
פיכחות שהיית יצריכה משהו שיוריד את הרמה השערורייתית של
המציאות בעורקיי.

והנה מגיע החורף,העונה האהובה עלי בשנה.והנה-העור שלי מתייבש
כתוצאה משינויי מזג-האויר אבל אני מוכנה להשבע שהוא יבש
מתמיד,ואולי אלה הסימנים החזקים שמתחילים להתפשט גם כלפי
חוץ.הסימנים שמעידיםעל היובש הריגשי שבחיי.

אני הכי נדושה שאפשר.פעם התחמקתי מהנדושות הזאת והיום אני
מקבלת אותה.אני קלישאה ותו לא.פעם,כשהוצגתי כקלישאה כעסתי אבל
עכשיו גם את האימפולסיביות שהיתה לי איבדתי.וכמה ששנאתי אותה
ואת הדחפים הבלתי אנושיים שהתחוללו בי בעת שנתקלתי בחוסר
צדק.ועכשיו,עכשיו אני מתונה.ולהיות מתונה זאת לא להיות האני
שהייתי.כולם סביבי השתנו,אבל לאורך זמן זאת היית יאני שראיתי
את השינויים שעוברים על כולם וראיתי את עצמי נשארת כפי
שאני.עתה גל השינויים ששטף את כולם פגע גם בי.
אני מתגעגעת לימים העצובים האלה שהרמתי את עצמי מהרצפה.הימים
שסחטתי מעצמי את החיים.אז לפחות חשבתי בגיוון.היום אני רק
ממחזרת נושאים למחשבה,כמו גם נושאים לשיחה.אני לא מצליחה לשחזר
ולהבין,מתי נהייתי שקולה ומחושבת כ"כ?מתי נהיית ינדושה כ"כ?מתי
החיים שלי נכנסו למסגרת שבה אין לי צורך להתמודד עם משברים?מתי
אזל בי הכוח לספוג לתוך עצמי את האושר הזה,הרגעים הנעימים
האלה.
פעם לא ידעתי איך לסנן רגשות,הפילטר היה דפוק.והיום,היום הוא
דווקא פועל מצויין.רק חבל שאין מה לסנן.
פעם הייתי שחוקה מרגשות והיום אני שחוקה מהשגרה.
פעם המודעות שלי לדברים נעמה לי והיום הא גורמת לי להרגיש
שעירה לעזזל.
אבל יותר מהכל עצוב לי שאני יודעת ששינויים זה דבר שמתרחש
בטבעיות וכל שינוי שמתבצע בצורה מלאכותית הוא שינוי מזוייף שרק
יריע את המצב.
הייתי רוצה לחדול מלהיות נדושה כ"כ.הייתי רוצה שהתום
יחזור.הייתי רוצה להפסיק להבין שדווקא כשהכל קל ונעים כ"כ הוא
בעצם יותר קשה מהכל.במגש הכסף של החיים שלי נתגלו סימני חלודה
וחולשה.
ולהתבגר-זה להיות נדושה כמו מונולוג התבגרות גרוע.
אז סליחה שאני כזאת נדושה.סליחה.