פקחתי עיניים לתוך יום חדש, מה שהספיק לי בשביל לעצום אותן
בשנית.
כששוב מצאתי את עצמי במצב של מודעות כלשהי למתרחש סביבי, היה
לי חם כל כך..
אני ושק השינה שלי היינו ישות אחת, יחד עם הסוודר שכמו נספג אל
תוך עורי. קולות הצחוק הדהדו מאחת מהסדנאות שהתקיימה כמה מטרים
מהאוהל (המתפקד גם כקולט שמש בימי חול, כפי שלמדתי באותו בוקר
גורלי). לאחר 5 דקות של הלם, זינקתי משק השינה כמוכת נחש,
קילפתי את הסוודר, ויצאתי אל אוויר העולם, החם לא פחות. השעה
הייתה שמונה בבוקר, וכל חבריי היו ערים.  כל אחד היה ספון בתוך
עצמו ולא אני אהיה זו שתנפץ את האידיליה. הצתתי סיגריה, כדי
להחליף את הטעם הנורא שהתפשט לי בפה, בטעם שונה, לאו דווקא טוב
יותר. רק מי שעישן סיגריה ביום חמסין, יודע לאיזו כהות חושים
יש להניח שתיגרר. נגררתי. רציתי להיגרר. היה חם מדי בשביל
לעשות משהו אחר. מדי פעם קמנו בדממה למלא בקבוקים במים צוננים
(הכל יחסי) מהברזים שבקרבת מקום. התפקיד נראה גדול עלינו.
הצעדה הזו, כשאדים עולים מן האדמה וגורמים למציאות הרגעית
להראות הזויה אף יותר. כשחזר הבקבוק עם האדם, הוא החליף ידיים
וסיפק לנו שניות מעטות של חיות. הימים עברו לאט ואף אחד לא
התלונן. ניתקנו כל קשר עם העולם החיצוני. ברחנו כמוכי אמוק
מגלי רדיו שריחפו באוויר. מדי פעם שוחחנו בעצלות. הערכנו דברים
קטנים וזלזלנו בדברים הגדולים. הסרקאזם נזרק לפח לכמה ימים.

את הדרך חזרה אל הציוויליזציה, העברנו עם נהג ערבי. מי שיכל
היה להיות שותפנו לחיים באותם ימים של שרב, בלי כל הרמת גבה,
גרם לחלק מהנוסעים לחריקת שיניים ורעד קל ברגליים. המומנטום של
שיחה לשם שיחה נגמר כ10 דקות לפני שפגשנו בו באקראי. מאז, בכל
פעם שהחום משתק אותי, בכל פעם שהאוויר נעשה גלי ומחניק, אני
זוכרת, שבגטו של עצים, אני הייתי חלק ממשהו שונה. בכל פעם, אני
מחייכת לעצמי כשאני נזכרת שאלפי אנשים שילמו מאות שקלים, בשביל
לחבק עצים ולצחוק. ובכל פעם, אבל בכל פעם, אני עוצמת עיניים
ומנסה לחיות לאט רק עוד כמה שניות. מנסה ונכשלת.