קווי המתאר שלה אמרו הכל, לא רק שהיתה יפהפייה מהממת אלא גם,
אם הבטת בה מהכיוון הנכון, יכולת לראות משהו אחר.
הפנים שלה אמרו מיקום.
המיקום נקבע ביום בו מלאו לה שנתיים.
מאז עברו עשרים שנה.

הכל נקבע באותו יום. בדיחה חולנית של אחד ממכרי לשעבר. היינו
שתויים וצעירים, אז...
ומאז עברו עשרים שנה.
הרעיון היה מדהים בפשטותו, מרתק ומפחיד כאחד.
ישבנו שם כולנו, עשרה גברים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם,
באחד ממועדוני ההימורים היוקרתיים ביותר  בלאס - וגאס.
אני מסופק אם המקום עדיין קיים, או שהיה קיים אי פעם.
היה זה הימור על מוות.
כל אחד יבחר תשעה תאריכים שונים ותשע שיטות שונות לסיום מהיר
של חיי אדם. כל אחד ישלח בשבוע הקרוב, כך הסכמנו כולנו, את
ניחושיו לכל אחד מתשעת מכריו. עד סוף השבוע, לפי ההסכם, ינוחו
על שולחני תשע אפשרויות ותאריכים שונים למות בהם.
ואילו רק בכדי לעשות את ההימור מסוכן יותר, הסכמנו כולנו שכל
חודש יתרום כל אחד מאתנו חמש מאות דולר לחשבון בנק מאובטח. כל
אחד יכתוב בצוואתו כי הוא משאיר קרן נאמנות סודית ליורשיו.
ההימור הראשון שיתממש יזכה את המנוח בכסף שיועבר הלאה בהתאם
לצוואתו. אם שום הימור לא יתממש הוסכם לתרום את הכסף לאחד מבתי
היתומים בעיר. שאר הפרטים הטכניים נסגרו במהלך הערב וכולנו
יצאנו משם שתויים ושמחים...
פתיחה נהדרת לסוף השבוע.

?בבוקר שלמחרת הכל נראה כמו הזיה רחוקה. כעבור יום נוסף הייתי
בטוח שדבר לא קרה, אך לא העזתי לנסות לאשר דבר. סוף השבוע
הסתיים והבוקר הבא היה יום עבודה רגיל. הגעתי למשרדי החדש, שמח
לגלות את שמי מודפס באותיות שחורות חדשות על דלת הזכוכית בנוסף
למיקומו על דלת חדר הישיבות באותיות מתכת נוצצות לצד שמם של
שאר שותפי המרפאה הפרטית. השעה הייתה מוקדמת עדיין ואני הייתי
הראשון להגיע למשרד. כמובן חוץ מעובד הניקיון והדוור שבטח כבר
עבר כאן קודם. פתחתי את דלת המשרד והדבר הראשון שראיתי היה
שולחן. מעוצב מעץ אלון קיבל את פני השולחן כשהשתרע כמעט מצידו
האחד לצידו השני של החדר. הדבר השני שראיתי היה מעטפה לבנה
חתומה. החפץ נח לו במרכז השולחן, מחכה, לא זז. גם אני לא זזתי.
לא ציפיתי לדואר אישי, בטח לא בתחילת השבוע.
מה שנראה רחוק התקרב שוב וההזיה כבר לא נראתה כל כך תלושה
מהמציאות. נעלתי את הדלת מאחורי והתיישבתי מול השולחן, על הכסא
האורטופדי שתמיד רציתי. פתחתי את המעטפה בזהירות מקווה לא
לראות את מה שציפיתי לראות.
בתחילה הופתעתי לטובה.
המעטפה הכילה תיבה שחורה קטנה, דומה למצלמת פוקט פרימיטיבית -
כמו זו שמציגים כבר מזמן במוזיאונים לצידו של סרט הצילום
העתיק. התיבה הייתה בגודל כף יד ועל אחת מפאותיה היה חרוט
משהו.
ספרות.
תאריך !
הספרות של היום והחודש היו זהות לתאריך של אותו יום. השנה
לפיכך חייבת להיות...
הרי לא ייתכן שמישהו הימר על כך שאמות באותו יום.
...שונה. ההפרש בין התאריכים אכן לא היה אפס אלא עשרים. עשרים
שנים תמימות.
על פיאה אחרת היה חרוט שם של רחוב ומספר, ועל פיאה נוספת שם :
'קאלי בראונינג'. הפכתי את התיבה והבטתי בכל פאותיה לראות אם
החמצתי עוד פרט חשוב ואז הרגשתי בליטה כמעט בלתי נראית על עוד
אחת מהפאות. לחצתי על הבליטה בעדינות ולפתע אור בקע מפיאה אחרת
של התיבה. כיוונתי את אלומת האור אל אחד הקירות ולעיני נגלתה
תמונה צבעונית אך מטושטשת לגמרי. ניסיתי זוויות שונות ומרחקים
שונים מהקיר. הייתה זו מפה, ניחשתי, של חלק קטן מאוד של העיר,
או של כל עיר אחרת, אך המפה הייתה מעוותת ומטושטשת ואי אפשר
היה להבין כלום מהסימנים המטושטשים שהופיעו על הקיר. דבר אחד
היה די ברור על המפה - ארבע נקודות בארבע פינות מנוגדות של
המפה.
זה כבר הפך להיות יותר מדי חולני, חשבתי לעצמי, כאילו מישהו
באמת יודע מתי אני עומד למות ומי עומד להרוג אותי. זאת לפחות
הייתה משמעותו של השם החרוט בעיני.
החלטתי להמשיך במשחק.
שלחתי את תשעת התאריכים שלי לשאר האנשים ועד סוף השבוע היו
בידי גם כן תשעה תאריכים שונים. אם כן, חשבתי לעצמי, המשחק
ממשיך - אף אחד לא פרש. בינתיים.
בדיקה קצרה בבנק העלתה תזכורת שכל אחד מאתנו השאיר לעצמו :
מספר חשבון וסכום :
חמש מאות דולר.
הראשון לחודש חל ביום שלישי של אותו שבוע ובדיקה נוספת שערכתי
הראתה שכולם עמדו בהתחייבותם. בחשבון נחו כעת חמשת אלפים
דולרים.

?היה זה יום רביעי בשבוע, יום לאחר שהעברתי את הכסף לחשבון
המאובטח. החלטתי לבדוק שוב את התמונה המטושטשת שקיבלתי. ניסיתי
להתעמק בתמונה, להביט לאינסוף. אולי זו אחת מהתמונות שאם
מביטים בהן נכון הן נראות תלת ממדיות. זה לא היה המקרה כאן אך
עדיין, משום מה, היה בה משהו יוצא דופן, היה זה כאילו מישהו
מביט בי בחזרה.
מישהו כלוא שם בתנוחת מוות נצחית, בוהה החוצה - אלי.
ואז נזכרתי בכתובת ובשם...

?הכתובת הובילה אותי לבית יתומים בפרברי העיר. נזירה טיפוסית
ענתה לשאלותיי.
"כן," אמרה הנזירה, "אני מנהלת את בית היתומים הזה." היא הביטה
בי במבט מוזר, כאילו שלא אהבה מבקרים, או אנשים בכלל.
"מה שמך ?" שאלתי.
"מריה." היא ענתה קצרות. טיפוסי. חשבתי לעצמי.
"ובכן, מריה, אני רק מבקש לברר פרט קטן. האם נמצא אצלכם מישהו
בשם קאלי בראונינג?"
הנזירה פתחה את פיה בתדהמה, "הו, היא ילדה כזאת חמודה, הגיעה
לכאן רק ביום ראשון האחרון, אתה קרוב משפחה שלה ?"
התקשיתי לעכל את הדברים אך אמרתי בטון רגוע, "לא. אני מחפש
גבר, אולי נער, העונה לשם זה, לא ילדה קטנה וחמודה."
"איזה צירוף מקרים מוזר," המשיכה הנזירה, פניה מאבדים משהו
מאורם הקודם, "אתה בטוח שאתה לא מחפש תינוקת, בת שנתיים בערך
?"
"לא."
"השאירו אותה כאן בערב יום ראשון, על הסלסילה היה רשום שמה.
אני בטוחה שזהו אינו שמה האמיתי. איזה מין שם זה 'קאלי' ?"
תמהה.
"אכן שם מוזר." הודיתי ופניתי ללכת.
"מי ייתן את שמה של אלת המוות ההודית לבתו. ממש מעשה מוזר."
כמעט ועצרתי את עצמי באותו רגע, אך הספקתי לשלוט בעצמי והמשכתי
להתרחק מהמקום בטבעיות. בגבי אליה אמרתי, "תודה רבה, מריה,
עזרת לי מאוד..."
היא המשיכה לקשקש משהו אך רוחות אחר הצהרים החלו להתחזק וקולה
נבלע בהן ובמרחק.
הילדה הקטנה הזאת תגדל ותהרוג אותי ? חשבתי בעודי הופך את
ההצהרה בדעתי והתחלתי לצחוק. בתחילה מעט ולאחר מכן צחוק ארוך
ומתגלגל, כל הדרך הביתה.
נראה לי שמישהו החליט להכניס קצת פלפל במשחק, להפחיד אותי קצת.
מעניין כמה הוא שילם לנזירה בכדי שתגיד לי את זה. ואני נפלתי
בפח ! העליתי בראשי שלושה שמות אפשריים של אנשים משוגעים מספיק
בשביל למתוח אותי ככה. לא התכוונתי לברר מי מהם אחראי, הנושא
כבר לא כל כך עניין אותי ולמעשה נשכח כל העניין מלבי לאחר כמה
ימים.
ומאז עברו עשרים שנה.

עדיין לילה. או יותר נכון - כבר לילה. אמרתי לעצמי. הבטתי
בספרות הירוקות הזוהרות של השעון ליד מיטתי ונוכחתי לדעת
שהקדמתי. משהו העיר אותי לפני הזמן... חלום... או שאולי היתה
זו הזיה רחוקה.
מכל מקום, התעוררתי כעשר דקות לפני הזמן שייעדתי לעצמי, ביטלתי
את שעת ההשכמה בשעון, או לפחות חשבתי שאני עושה כן. נגעתי
בטעות בכפתור הלא נכון והשעון הראה לי את התאריך של אותו היום,
גיליתי את הטעות וביטלתי בלחיצה השניה את ההשכמה. בכל זאת,
בזמן שהתארגנתי ליציאה, משהו הציק לי. החלום או ההזיה והשעון -
התאריך, נתנו לי תחושה של החמצה - השעון ידע משהו ובחלום ידעתי
משהו - מה ? שאלתי את עצמי בתסכול ואז ראיתי אותה מונחת שם. לא
זכרתי אם או מתי הוצאתי אותה מהמגירה בה היתה שמורה שנים, אך
הנה נחה לה התיבה השחורה על שולחני, כמו ארון מתים זעיר...
ושוב, מה שנראה רחוק התקרב אלי והכל התחבר לתמונה אחת מפחידה -
היום הוא היום - כפי שהסכמנו כולנו באותו יום אפל - היה זה
הימור על מוות. עתה הגיע היום בו אני אשאל את עצמי - האם מישהו
הימר נכון ? האם אמות היום ? הלילה ?
חטפתי את התיבה מהשולחן ותחבתי אותה עמוק לתוך מעיל הגשם הארוך
שלבשתי. היה עוד משהו בכיס - כן... מפה - שם אני אמור לפגוש
אותם. הם אמרו לי כשנפגשנו, "שנן את הנתיב ושרוף את המפה לאחר
מכן, אם מישהו יעלה עלינו..."
"שימרו את איומיכם לחובבנים," אמרתי, "אף אחד אפילו לא ידע
שיצאתי מהדירה. הכל יעבוד חלק, אתם עוד תראו."
"קבענו, אם כך, ההחלפה תתבצע כפי שסיכמנו."


"בהחלט !" אמרתי וחטפתי מידיהם את המפה, תוך חמש שניות כבר לא
יכלו לקשר ביני לבין המקום בו עמדתי קודם, הם לא ידעו איך ולאן
נעלמתי במהירות שכזו, ולדעתי גם לא היה להם אכפת - הם היו
להוטים לסיים את העבודה במהירות האפשרית ואני הבטחתי להם ביצוע
מושלם.

את הדרך למקום כבר הספקתי לשנן. הצתתי גפרור וצפיתי בניר הדק
הופך לאפר עד שלא נשאר דבר זולת ריח קל של שריפה בחדר. יצאתי
החוצה במהירות ובשקט - השעה היתה שתים עשרה וחצי והמונית
שהזמנתי עוד בבוקר בדיוק הגיעה לפתח בניין הדירות.
"שדה התעופה, אדוני ?" שאל הנהג האוטומטי.
"בדיוק." קבעתי בעודי מתרווח במושב האחורי. הדלת נסגרה אחרי
והמונית החלה לנוע. הרחוב בחוץ היה דומם אחרי הגשם של הערב.
ברק האיר לפתע את השמים באורו הכחול ובישר על עוד מנת גשם
להמשך הלילה. תחבתי את ידי לכיסים הגדולים של המעיל והוצאתי
מאחד מהם את התיבה השחורה. מדוע שמרתי אותה במשך כל השנים
האלו, תהיתי, לאחר שביטלתי את כל הימור המוות הזה כמהתלה של
אחד מידידי. הרהרתי בדבר עד שהגענו לשדה התעופה, העברתי את
כרטיס האשראי שלי בחריץ התשלום והדלת נפתחה. טפטוף קל בישר על
המבול שעומד לשטוף את העיר הלילה ואני נכנסתי לאולם הנוסעים
הריק. תאי שמירת החפצים היו מצדה השמאלי של הכניסה - פתחתי את
התא שהכנתי מבעוד מועד והוצאתי את הפריט היקר, הבטתי בו
בקפידה, בודק אם לא נפגם במקרה. לא סביר, חשבתי לעצמי...
"אני אעשה את החילוף." היא אמרה ונעלמה.
"זה לא המקום," אמרתי, "וגם לא השעה."
"אבל זה כן המחיר." אמרה.
שתקתי והתחלתי לנוע חרש.
"אני אעשה את החילוף."
שתקתי. ראיתי את גבה מופנה אלי.
"אתה עוד שם ?"
"איך אקרא לך ?" היא הסתובבה בבהלה והביטה בי.
"איך..."
"לא קשה במיוחד." קטעתי אותה, "מי ירצה להרוס פרצוף יפה כמו
שלך ?"
"בטח לא אתה." היא החלה לרעוד. היא היתה חדשה במקצוע. סחר
באיברים מעולם לא היה מקצוע ההולם אישה, תמיד טענתי.
"האמנם ?" שאלתי, רק בכדי לראות איך תגיב. היא נסוגה חצי צעד
לאחור. חייכתי ואמרתי בקול חמים, "כמה את מציעה גברת... ?"
"קיי, פשוט קיי."
"שם מעניין," ציינתי לעצמי ולה, "כמה, קיי ?"
"שלושים ושבע." היא אמרה, "סופי !" היא הצהירה לאחר היסוס קל
וצעדה צעד קדימה, אל תוך האור, היא היתה יפהפייה מהממת, אין כל
ספק בכך, הרשיתי לעצמי שבריר שניה של הרהור ואז שמעתי את
הצעדים. הם היו חרישיים ובאו מצידו השני של האולם, אך אני
שמעתי אותם. מי שלא נמצא שם, הוא לא היה זהיר מספיק. שלפתי
במהירות את האקדח הזעיר מכיסי וכיונתי אותו אליה.
"אורחים ?" שאלתי.
"שלושים ושבע, סופי !" היא אמרה זאת בהחלטיות יתרה עכשיו ואז
זה הכה בי... הכל התחבר ביחד ! האקדח השמיע "פססססט" חרישי.
"תרמיל ראשון." אמרתי, "אין קליע," דרכתי בשקט את הנשק,
"הירייה הבאה תהיה קטלנית אם לא תסתמי את הפה !"
היא עמדה שם המומה והצעדים נשמעו קרובים יותר. שניים, הם באו
משני הכיוונים המנוגדים של האולם לקראתי. הם הלכו מהר יותר,
שמתי לב. עתה הייתי חייב לדעת לפני שהכל קורה,
"שמך המלא !" דרשתי ממנה. היא התחילה לרעוד שוב. חזרתי על
הפקודה ביתר תקיפות.
"קאלי... בבקשה אל תירה בי, אני רק השליחה שלהם..." היא התחילה
ליבב חרש.
"שמך בבקשה !" הייתי חייב לדעת.
"קאלי בראונינג." היא נפלה על ברכיה מתחננת. יהיה חבל להרוס
כאלו פנים יפות.
"יתומה ?"
"כן." עצמתי את עיני לשבריר שניה ויריתי בה - שלושה כדורים
בחזה. היא נפלה בדממה על הרצפה - עיניה פקוחות, מביטה בי
כמו... בדיוק כמו... התיבה השחורה !
הצעדים היו קרובים יותר עכשיו אך אני התעלמתי מהם, אטפל בהם
אחר כך, החלטתי ושלפתי את התיבה מכיסי. נגיעה בכפתור האירה את
המקום באור עגום, כיוונתי את מקור האור אל פניה ואז הכל נראה
ברור. על פניה היו, כך זה נראה באורה של התיבה, חמש נקודות
אדומות בצורה הגיאומטרית של המספר חמש על קוביות משחק. ארבעת
החורים השחורים במפה... התאמתי אותם לארבע הנקודות האדומות
הקיצוניות על פניה והמפה נראתה ברורה עכשיו. היתה זו מפה של
שדה התעופה - הנקודה החמישית הצביעה על אולם הנוסעים... על
המיקום שלי באולם הנוסעים !
הצעדים... עתה הם היו ממש קרובים, סוגרים עלי משני הכיוונים !
רציתי לקום ולברוח, לרוץ כמו מטורף אך כבר איחרתי את המועד
ובמקום לרוץ התעופפתי באוויר ונחתי על גבי, תקרת אולם הנוסעים
החשוכה מאיימת לבלוע אותי. הדבר הבא שראיתי היה חושך - האפילה
האינסופית של המוות עטפה אותי וסיימה משחק - הימור על מוות -
שהחל לפני עשרים שנה.