"כל פעם, כל יום כאילו שוב הכל מהתחלה. יושבת שם כמעט ונינוחה,
פתאום מוצאת עצמה בוכה. הייתה שם בשבילך, כל פעם חוזרת ואומרת
לעצמה..."

החזקתי ידך כשבכית, מחיתי דמעותייך. כשפחדת לחמתי בפחדייך
והגנתי עלייך כיקר לי מכל. הייתי שם בשבילך, הקרבתי עולמי
למענך. החזקתי ידך, עמדתי לצידך, שברתי שיאיים, בניתי עולמות -
הכל כדי שטוב יהיה לך. שנים כה רבות עשיתי הכל, הקרבתי את עצמי
לקרב המטופש על האושר שלך. ומדי יום ביומו כשחזרתי הבייתה ממך
לא שמעתי מילה. ישבת בצד, בהיית במעשיי עד שיום אחד קמת, צעקת
והלכת. האשמת בכך שלא עשיתי דבר למענך.
כל השנים הללו, בזבוז של זמן. אפילו תודה לא שמעתי, תוהה אני,
למה עדיין כאן? וממשיכה בדרכי אבל בלעדייך. מנסה לקום, ללכת,
לעזוב מאחור. אבל כל לילה שחור שומעת שוב האשמות בראשי על כך
שלא עשיתי דבר ובסוף נשארת לבד.
מנסה למחות דמעותיי, ולא מצליחה, ידי כבר לא נעה. מנסה להלחם
בפחדיי אבל זה קשה מדי כי רגילה רק לפחדים שלך. אין יותר כוח
לשבור שיאים, או לבנות עולמות. רצון עז להתכרבל ולבכות.