היא באה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה לקצה העולם, זה
קצת בלבל אותי וזאת כנראה הסיבה שאמרתי כן. ואז, כשהתחלנו ללכת
וסידרתי קצת את הראש שאלתי אותה איפה בדיוק זה קצה העולם היא
פשוט שתקה והמשיכה ללכת, ואני, מה כבר הייתי יכול לעשות? הרי
אני אוהב אותה, אפילו שלא אמרתי לה כלום בקשר לזה.

המשכנו ללכת במשך שעות, ימים וחודשים אפילו, אבל מי אני שאפקפק
במה שהיא אומרת ובכלל שלא אעמוד לצידה כשהיא עושה משהו, אז
הלכנו, אחרי כמה זמן היא נפלה והתחילה לזחול, אז חשבתי שזה גם
מה שאני צריך לעשות, אז זחלתי.

בסוף הגענו, קצת העולם, המקום שאחריו יש רק ריק, כלום מוחלט,
המקום שאין ממנו חזרה. ואז היא שאלה, אני לא יודע למה, אולי
בגלל שהיינו שם במקום הזה, ומי אני שאפקפק בה אחרי שכבר הלכתי
אחריך עד קצה העולם, עד לעשר הסנטימטר האחורנים במפרידים
בינינו ובין החוץ, והיא רק שאלה: "תגיד, אתה אוהב אותי?"

רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה יותר מכל דבר בעולם, אבל אחרי
חודשים בלי שתייה או אוכל כבר לא יכלתי להגיד כלום, אז הנהנתי.
נהייה לה את המבט הזה שלה על הפנים וזה העציב אותי, כי מי אני
שאגרום לה להרגיש דבר כזה, להכעיס אותה, אז הצבעתי על הפה שלי
ולחשתי בקול חלש חלש "מ י ם" והיא רק נכעסה עוד יותר והתחילה
להתעצבן באמת, הרגשתי בתוכי שאני כבר הולך למות נפשית, שאם אני
לא אכשה משהו אני אגרום לה לעשות משהו שכל כך לא ראוי לה שאני
אמות מהבושה של זה בלבד ואז היא...היא...אמרה את זה...

היא אמרה שהיא אהבה אותי יותר מכל דבר בעולם, יותר מההורים
שלה, יותר מהאחים שלה ואף יותר מעצמה, מהחיים שלה. ניסיתי
להגיד לה שתפסיק עם עם השטויות אבל מה זה כבר היה עושה חוץ
מלגרום לי לכאב נורא בלב. אז הקשבתי והמשכתי לתת לה לדבר. והיא
אכן המשיכה.

היא אמרה לי שהיא רצתה לבדוק את המחוייבות שלי אליה בכל שהיא
תגשים את ההבטחה שלי ללכת אפילו עד קצה העולם אחריה ובשבילה רק
בגללה ולא בגלל שום דבר אחר, רציתי להגיד לה שהנה, הגענו לקצה
העולם, קיימתי את ההבטחה שלי והוכחתי לה את אהבתי ומה עוד אני
צריך לעשות כבר כדי שהיא תאמין לי, אבל מי אני שאגיד לה, היא
הרי יודעת את זה, הרי זאת היא, ושוב היא המשיכה לדבר.

היא אמרה שפה היא רצתה להחליף שבועות בינינו על אהבתינו ולעשות
מה שכל זוג בעולם עוד לא הצליח לעשות ולהוכיח את אהבתינו אחד
אל השנייה באופן המוחלט, לא רק ללכת עד קצה העולם אלא לעבור
אותו וללכת מעבר לו ומשם...משם כבר נהייה האוהבים הזכורים
ביותר אי פעם. באותה שנייה נשבר לי הלב, ניסיתי להגיד לה
שאנחנו לא חייבים שכולם יכירו אותנו ושאנחנו מספיקים אחד לשני
ולא צריך עוד אף אחד חוץ מאיתנו שאפילו שמע עלינו אבל היא, היא
רק המשיכה.

היא אמרה שבגלל שלא אמרתי לה בחזרה או בכלל שאני אוהב אותה אז
לא מגיע לי לעבור מעבר לקצה העולם ועכשיו בגלל מה שאני עשיתי
היא תלך לבד ושאני לא אעז ללכת אחריה כי זה רק יוריד מערך
אהבתינו שהייתה ועכשיו היא כבר לא קיימת, אז רציתי להגיד שאני
אוהב אותה, וניסיתי, צרחתי מבפנים ואפילו לא לחישה, עצמתי
עיניים וניסיתי הכי חזק שאני יכול ובסוף אמרתי את זה, אמרתי
"אני אוהב אותך".

כשפתחתי את העיניים, כולי אדום ומזיע מהמאמץ היא כבר לא הייתה
שם וידעתי שהיא מימשה את מה שהיא אמרה והלכה אל מעבר לקצה,
וידעתי גם שאני לא אעקוב אחריה כי היא אמרה לי, ואני יודע
שעכשיו אני יכול לפקפק בה, אבל זה מה שהיא אמרה....

אז נשכבתי לי על העפר והתחלתי לבכות, שבור כולי מבפנים, כמעט
מת וחופשי...