כשהייתי קטן - כלומר, אני רק בן עשרים ושש, לא כל כך מבוגר -
רציתי לתקן את העולם. רציתי לנגן בגיטרה שלי עד שיישרפו
האצבעות, לגעת באנשים דרכה. רציתי להיות ג'ון לנון הבא, שגם
אותי ירצח מישהו ביום נורא, שגם אותי יבכו הדורות. כשהייתי
קטן, רציתי לתקן את העולם. עכשיו, בן עשרים ושש, יוצא גרעין
נח"ל, עובד בסניף עלוב של "אורנג'", אני צריך לתקן את עצמי.
אני גר בדירת שני חדרים עם סביונית, שני רחובות מהמש' - הבית
בו גדלתי. שנים-עשר בני הגרעין שלי הם חבריי הטובים ביותר,
והגיטרה היא השוקולד שלי; דרך לבכות, דרך לחגוג. יש לי אח,
עמרי, שמעריץ אותי ואחות - עינת - שהיא האחות הכי טובה שיש.
סביונית אומרת שאני סקסי. אולי היא צודקת. כלכלית אני בסדר
(יחסית לגבר בן עשרים ושש), ואומרים שיש ילדה בת 14 שדלוקה
עליי. מוזרה.
הצבע האהוב עליי הוא ירוק (עדיף בהיר), ויום אחד אני אגור
ב"קטורה".
יש לי חיים טובים, ובכל זאת - רע לי. אני לא יודע למה - אולי
בגלל הריקנות שנובעת מאי-הגשמה, אולי סתם היסוסים לקראת
החתונה, אולי כי עוד לא החלטתי מה אני רוצה ללמוד, אולי כי אין
לי זמן לכלום. אולי סתם, תקופה כזו.
מחר יום ההולדת של סביונית, ואני צריך לארגן ערב רומנטי שבטח
יפגע בגבריות שלי. למרות שעמרי מכחיש, אני חושב שהוא דלוק עליה
- על סביונית. לא נורא, אני מכיר אותו, עוד שבועיים הוא לא
יזכור את שמה. חוץ מזה, הוא בן 14. כשהוא נולד, כעסתי על אבא -
לא רציתי אח קטן וצווחן בבית. על אמא לא כעסתי, רק התאכזבתי
ממנה. לא הייתי יכול לכעוס עליה, גם היום אני לא מסוגל. לא
אחרי מה שהיא עברה. עכשיו אני דווקא גאה בו, זה נחמד, הקטע של
אח קטן. גם הוא מנגן - אבל לא כמוני, והוא נראה טוב - אבל לא
כמוני. אני הקפצתי אותו לדייט הראשון, והייתי ההוא שלימד אותו
להתגלח. את בחירת הקולון השארתי לאבא. אני לא אשכח איך הושבנו
אותו לפני שנתיים, אני ועינת, והסברנו לו את תורת הג'ינסים
השלמה. הוא כמו חבר טוב שחווה הכל בפעם הראשונה. חמוד. בגללי
הוא מעריץ את QUEEN, לואיס אמסטורנג ואת ה ROLLING STONES.
בגללי הוא משחק כדורסל, ולפעמים אני מרגיש אשם שלא נתתי לו
לפתח דעות לבדו. לא נתתי לו לבנות אישיות ייחודית. ועמרי היה
הראשון, כמובן, ששאל אותי מה אני מתכנן לסביונית. האמת? אין לי
מושג.
"עינת בטח תציע שוקולד" הוא אומר, ואני נזכר שהמוטו של עינת
הוא "שמור על כדה"א. זה הכוכב היחיד שיש בו שוקולד."
"סביונית אלרגית לחלב" פסלתי, וגם את השוקולד המריר פסלתי.
"פשוט תתקשר לאמוץ" הוא מתייאש, אחרי שפסלתי ארבעה רעיונות.
אני שונא לייאש אותו.
"בעצם, הסרנדה זה רעיון לא רע" אמרתי, נזכר שסביונית אמרה פעם
בארוחה משפחתית שהיא שמחה שחבר שלה גיטריסט, כי היא תמיד חלמה
שישירו לה סרנדה. כשאחזור הביתה, חשבתי, אתקשר ללאה ואשאל אותה
מה היא חושבת. היא היועצת שלי לענייני סביונית. אחרי שקיבלתי
את אישורה, בחרתי בשיר הכל-כך קיטשי "כל הלילה אישה."
טלפון.
"ליאת, סביונית לא נמצאת" עניתי ל"הלו" החלוש שלה. ליאת היא
החברה הכי טובה של סביונית, אז הנחתי שהיא מתקשרת כדי לדבר
איתה.
"אני יודעת, היא איתי." רק עכשיו הבנתי שהיא בוכה.
"קרה משהו? קרה משהו, נכון?" עכשיו נלחצתי.
"אנחנו באסף הרופא" קולה רעד.
לעזאזל. בזכרוני, נותר רק טשטוש מאותו ערב. אני זוכר רק את
הפחד. הפחד, והאהבה. כל היסוס שהיה לי לקראת החתונה, נעלם.
ידעתי בוודאות, שאני צריך את סביונית.
כל דבר בה היה מיוחד, החל משמה, ושערה האדמוני, הגלי, דרך
האישיות הנדיבה וחכמת החיים, וכלה בכישרון הציור שלה, עיניה
הירוקות, הגדולות. הדרך בה הייתה מסתכלת בי, כשניגנתי. משחקי
הלשון שלה כשהיינו מתנשקים. אהבתי אותה.
בשבע בבוקר היא כבר התעוררה, אחרי הניתוח, תפרים באגן.
"היא תהיה בסדר", אומרים הרופאים ומחייכים. תודה לאל. עד היום
אני לא יודע מי דאג יותר - אני או משפחתה. ליאת לא דיברה כל
הלילה, רק ישבה בצד ובכתה. מדי פעם שמעתי אותה ממלמלת משהו על
אריק ואלכוהול. לא התעניינתי בה יותר מדי, היא הייתה בסדר גמור
- וסביונית הייתה מאושפזת. אחר הצהריים חזרתי הביתה. הסתכלתי
במראה, ובפעם הראשונה זה שש שנים - בכיתי. בנים אינם בוכים -
כך חינכו אותי. את אבא ראיתי בוכה פעמיים, פעמיים בלבד; כשרבין
נרצח, ובבר המצווה שלי. גם אמא לא בוכה הרבה, וזה מצחיק כי הם
שני האנשים הכי רגישים שאני מכיר. הסתכלתי במראה, ולא הצלחתי
לראות עצמי, גם לא את שבר הכלי שהייתי באותו רגע. רק אחרים
ראיתי; ראיתי את סביונית, שדווקא היום מכל הימים - מאושפזת.
ראיתי את כל בני הגרעין שלי, אריאל, לאה, אמוץ, רבקה, את כולם.
ראיתי את עמרי, שבטח יעשה הכל כדי להיות לצדי עכשיו, ואת עינת
שתרגיע אותו. מוזרים הדברים בהם נזכרתי ברגע ההוא. נזכרתי איך
קיבלתי חניכים למחנה לפני שנתיים. איך צעדתי עם נשק במחסום
רפיח, איך עמרי עלה לתורה בפעם הראשונה, איך נישקתי את סביונית
לראשונה. לשבריר שנייה חשבתי על הילדה שדלוקה עליי. מסכנה.
נזכרתי, מילה במילה, בערב שבו הצעתי לסביונית נישואים.
כשנרגעתי, התקשרתי להורים להודיע על מה שקרה.
"אז אני אהיה בסלולרי" סיימתי.
"תהיו חזקים" אבא אמר. אח"כ התקשרתי לעבודה, להודיע שלא אגיע
השבוע, ליאת אמרה שהיא תתקשר לבוס של סביונית. התקלחתי במהרה
והכנתי סנדוויץ', עם הרבה מיונז - בדיוק כמו שאני אוהב. ישנתי
קצת, ובערב חזרתי לביה"ח.
"כואב לי", היא חייכה בחוסר אונים.
"מה קרה? איך נפצעת?" שאלתי בעדינות.
היא רק חייכה. שמתי את ידה בידי, היא תמיד אמרה שכף היד הגדולה
שלי מעניקה לה ביטחון. ידעתי, באותו הבוקר, שהשבועות הקרובים
יהיו קשים - לא בדיוק ידעתי למה. אני לא זוכר דבר מהשבוע שבא
לאחר הניתוח, מלבד החיוכים.
החיוכים שלי, של סביונית, חיוכי ההתנצלות של ליאת, חיוכי
התמיכה של בני הגרעין, החברות שלה מהצבא, מרב ואריק שעובדים
איתה, המשפחה שלי, המשפחה שלה. הרופאים.
כולנו חייכנו; חיוכי הקלה, חיוכי ניצחון, חיוכי כאב, חיוכי
הסתגלות. היה עוד דבר שזכרתי, מלבד החיוכים:
השיחה עם סביונית בדרך הביתה.
"תודה" היא חייכה.
"על מה?"
"על השבוע הזה," היא שמה את ידה על ירכי, "על הדאגה."
"בשביל זה אני כאן, לא?"
נשיקה. אני אוהב את הנשיקות שלה, מלאות תשוקה וכמיהה.
כשהלשונות המשולבות שלנו התנתקו סוף-סוף, מחיתי דמעה מעיניה.
הפעם, ידעתי למה טיפות העצב זולגות על פניה. לי מפריעה הרבה
פחות הפגיעה ברחם שלה. תמיד נוכל לאמץ, העיקר שהיא בסדר.
כמובן, שעם הטכנולוגיה של היום, ייתכן שמחר ימצאו דרך לשקם את
רחמה, אבל סביונית... לא, סביונית התייאשה. היא רוצה ילדים,
אני יודע. תאונת הדרכים שברה אותה.
קשקשנו קצת, בעיקר על אריק. סביונית סיפרה שהוא מתגרש.
"אני רוצה לקבוע תאריך" הודעתי. חשבנו להתחתן בקיץ, יוני-יולי,
אבל עוד אין תאריך מדויק.
"כשאחלים" חייכה. לא עלה על דעתי שהיא מתחמקת.
"מצטער על יום ההולדת" אמרתי לאחר שתיקה של זמן-מה, והיא שוב
חייכה.
למה היא מחייכת, לעזאזל? למה כולם מחייכים? לכולנו כואב, כולנו
מסתגלים, למה מיועד החיוך הצבוע?
"זה בסדר, אין לך על מה להצטער."
"שבוע הבא אהיה חייב לעבוד." הסתכלתי בה, היא הייתה יפהפיה.
כמו תמיד.
"את רוצה לעבור להורים שלך לשבוע, עד שתחלימי?"
"רק אם תבוא לבקר."
נשיקה.
עכשיו גם אני חייכתי.
אני מניח שמה שקרה, היה קצת באשמתי. אולי לא נתתי לסביונית את
ההרגשה שהיא מרכז חיי. בני הגרעין שלי קדמו לה, הגיטרה שלי
קדמה לה, המשפחה קדמה לה. במבט לאחור, יכול להיות שדחפתי אותה
לעשות מה שעשתה. אם הייתי יותר טוב בלבטא את מה שהרגשתי. את מה
שאני עדיין מרגיש.
אולי הייתי צריך להבין מוקדם יותר למה אריק הגיע לביה"ח בכל
בוקר, גם אחרי שהרופאים הכריזו על החלמתה. אולי הייתי צריך
להבין מוקדם יותר, למה הוא שלח פרחים. אולי הייתי צריך להבין
מוקדם יותר, איך הוא ידע על תאונת הדרכים.
כשהייתי קטן, רציתי לתקן את העולם. לנגן, לאהוב, להשפיע.
עכשיו, בן 26, גר לבד בדירת שני חדרים - שני רחובות מהמשפחה -
אני כבר לא רוצה לתקן את העולם. עכשיו, אני צריך לתקן את
ההריסות של עצמי. לפחות אני לא לבד - עינת, בני הגרעין,
הקולגות המשעממים. סביונית, אין לי. גם חיוכים אין לי.