[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בלילות הכי קרים, הכי גשומים, הייתי הולכת אל חוף הים.
הכי אהבתי את חוף הים בגשם. הכי. כשהייתי שומעת את הטיפות
מקישות על החלון של החדר באמצע הלילה, הייתי מזנקת מהמיטה,
לובשת מעיל ענק ומגפיים ויוצאת בשקט החוצה.
חוף הים היה במרחק של כמה מאות מטרים מהבניין שבו התגוררתי. זה
היה היתרון היחיד שהצלחתי למצוא בדירת החדר העלובה שנאלצתי
לקרוא לה בית. ההליכה בגשם נמשכה כמה דקות, שאחריהן מצאתי את
עצמי עומדת במקום האהוב עלי בעולם. הרגליים שלי דשדשו בחול
הבוצי בזמן שהגלים סערו וגעשו והתנפצו על החוף לרגליי.
"בואי..." לחשתי ותוך כמה רגעים ראיתי דמות נשית קמה מבין
הגלים, מזדקפת. היא הייתה עולה מן הים ובאה לכיוון שלי.
הגוף המימי שלה הלך והפך לגשמי ככל שהיא התקדמה לחוף. היא
חייכה אלי חיוך מושלם והוציאה אצות ים משיערה כשאני הבטתי בה
בתשוקה, באהבה, בציפייה. היא הלכה לאט, המים מפנים לה דרך אל
החוף והיא כמו קורעת אותם בעדינות האופיינית לה. הגלים התחברו
אליה, התמזגו איתה, ואז נסוגו, נמוגים, כשהיא המשיכה להתקרב,
מושיטה אלי את ידיה. לא הצלחתי להסיר ממנה את מבטי.
עד שהיא הייתה מגיעה אלי, אני כבר הייתי כולי ספוגה מים. טיפות
הגשם נטפו משיערי, חדרו תחת המעיל שלי והקפיאו אותי. אם לא
היא, הייתי ודאי מסתובבת וחוזרת בריצה הביתה, מתעטפת בשמיכה
שלי ומנסה להירדם. אבל בשבילה, הייתי מוכנה לעמוד בקור ובגשם.
הייתי מוכנה לחכות לה כמה שהיא רק תבקש.
וכשהיא הייתה נעמדת לידי, גופה נוגע בי, כשהידיים הקפואות שלה
היו מלטפות את הלחיים שלי, את השיער שלי, את הצוואר שלי, הזמן
לא היה משנה. וכשהשפתיים הקרות, המלוחות מעט, שלה היו נצמדות
לשפתיים הקפואות שלי, אף אחת מאתנו לא הרגישה לא את הקור, לא
את הגשם, לא את הלילה. לא הרגשנו שום דבר מלבד זו את זו.
התחושה הייתה מושלמת, משכרת. ואם הייתי צריכה לבחור איך לבלות
את הנצח, הייתי ללא ספק בוחרת לבלות אותו כך.





אלא שלא היה לנו נצח.
היו לנו רק כמה שעות בודדות לפני שהייתי מרגישה אותה נמסה בין
זרועותי, לפני שהיא הייתה נחנקת, משתנקת, מצביעה בידיים רועדות
חזרה אל הים. היא רצתה להיות איתי, באמת רצתה, יכולתי להרגיש
את זה. אבל כשהים קרא לה, הרצון שלה לא היה עוד מעורב בעניין.
כשהים קרא לה, נשאר רק הצורך שלה. והיא הייתה צריכה את הים,
הייתה זקוקה לו.
רועדת, כואבת, הייתי נושאת אותה בידיי בחזרה לתוך המים. הייתי
מניחה אותה ברכות על הגלים והם היו בולעים אותה חזרה אליהם,
חזרה לתוכם, הופכים אותה לחלק מהם. ובעצם, היא תמיד הייתה חלק
מהם. ואני הייתי עומדת שם, מכוסה במים עד הברכיים, מביטה בה
נעלמת בעיניים דומעות, במבט מטושטש.
"תחזרי אלי..." הייתי לוחשת בקול שבור. "תחזרי..."
הגלים היו מרשרשים בתשובה, ואני ידעתי שהיא תחזור. לא ידעתי
מתי ולא ידעתי אם זה יהיה בקרוב, אבל ידעתי שאני אחכה לה כמה
שרק יידרש. ועם הידיעה הזאת הייתי יוצאת מהים והולכת הביתה
בצעדים מגושמים, כבדים, נוטפת מים כולי, מחכה לגשם הבא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פתאום קם אדם
בבוקר וחושב
שהוא עם ומתחיל
ללכת, עד שהוא
נעצר בגדר של
המוסד לחולי
נפש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/06 20:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויקטוריה בראון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה