ואנשים,
הם טובים בלדבר, לא בלהקשיב.
ובנאדם
לא יכול להיות מאושר
עם חיוך על השפתיים
וחתכים מדממים על הידיים.
ואיפושהו באמצע,
האיזון נשבר.
האדם מתפרק.
אי אפשר לספוג כל הזמן.
אתה מרגיש מנוצל,
ומשומש, ומלוכלך.
ואף מקלחת לא תנקה את הדם,
שזולג במורד הזרוע,
מהסכין החדה,
שמחזיקה ידך.
והדם, כמו נספג בנשמתך
שכואבת
מצרות של אחרים,
מאנשים
שטובים בלהבטיח
אבל אף פעם לא מקיימים.
שטובים בלהגיד -
"אני אהיה שם בשבילך"
ואז נעלמים.
ואתה נשאר רק עם הכאב
שלך ושל אחרים
שמחלחל עמוק
ופוצע בלב
ומוציא אותך משליטה
ואז אתה חותך,
והדם זולג במורד זרועך,
נספג בנשמתך,
גדוש בצער ובכאב,
ובבדידות
שלא מרפים.
והם, בניגוד לאחרים,
לא עוזבים.