ואני, שרציתי לעוף אל השמש החם
עין-ירח נוגה, כבתה לילותי בדמעת געגוע.
רק חפשתי כנפיים קטנות לתלות על הגב
ולנסוק אל חלום מיותם, כציפור
הדואה עם הרוח

אור השחר פקח את עיניו בדממה חרישית
והניח בלאט נצנוצי כוכבים על הכר
ולרגע נדמה כי שמעתי ציוץ ציפורים
כשהשמש נגע בתריסים, ציוצן
רק הלך ודעך

והלב בי נותר מתהפך בקרבו
שוב ושוב הוא הופך אבני-דרך שותקות
בין כל עץ וכל פרח

עת שבילי החים מתארכים בין הים לישימון
עוד ימצא את השביל המוביל
אל דמעת הירח.