"תיגע, נו תיגע!" אמרת, והבעה של כנות ורצינות ואפילו בדחות
הדעת בעינייך. הלם. פשוט הלם. כאילו באותן שניות הרגשתי בבטן
את לידתו מחדש של האלוהים שלי, אותו אלוהים שנרצח לפני כל כך
הרבה זמן...
אני זוכר שבאותו יום את באת כדי ללמוד, אני לא זוכר מה
אפילו... ישבנו בחדר שלי, אותו חדר שסידרתי במשך יותר משעה
לפני שבאת, אפילו את האבק מהכריות ניקיתי, העיקר שיהיה לך נעים
להיות פה... למרות שידעתי שאין טעם.
זו היתה תקופה שונה קצת. אני התחלתי להתגבר. אחרי קצת פחות
משנתיים בהן לא הייתי קיים כל כך במקום אחר חוץ מעולמך, ניסיתי
לצאת.
דיברתי איתך עליה, ואת לא כל כך רצית לשמוע, כי אמרת שעם כל
הכבוד זה מעליב כשפתאום רוצים בלי קשר לצאת מהעולם שלך.
אף פעם לא הבנתי ואני אף פעם לא אבין, ואני גם לא חושב כל כך
שיש לך זכות, אבל גם לי אין. אין לי זכות לנסות להבין אותך,
ואף פעם לא רציתי יותר מדי להבין אותך.
לא ההבנה היתה חשובה לי, אלא כל השאר... וההבנה? היא היתה באה
אח"כ.
במשך הכמעט שנתיים האלו נהפכנו לידידים די מוזרים, אבל גם די
טובים, ולכן זה הקשה עליי עוד יותר שאני יכול להיות רק חלק כל
כך מוגבל מחייך.
רציתי יותר, הרבה יותר, יותר ממה שהגיע לבחור פשוט שכמוני.
אז ישבנו לנו בחדר שלי, אותו חדר בו לבי דימם לך עשרות שירים,
בו עיניי בכו לך אינספור דמעות, בו חיבקתי לי כריות כדי שאולי
יחממו אותי קצת בכל אותם לילות גשומים בהם לא יכולת לחמם
אותי...ולא רצית. אותו חדר בו לא הייתי קיים בעצם, אלא רק
בעולמך.
אמרתי שאני רוצהל הגיד לך משהו, ואת התעצבנת... "אמרתי לך כבר
שזה פוגע! אם אתה אוהב אותה אז יופי, אבל למה אתה חייב לנפנף
לי את זה, זה פוגע אתה לא מבין?!"
"אני לא אוהב אותה! אני אוהב אותך!!!" פרצה אנחה מתוך ליבי.
נותרת המומה... כועסת ומאוכזבת על ששיקרתי לך עד עתה. את חשבת
לך שבאמת התגברתי עלייך ונתתי ליבי לאחרת, והנה גילית שלא כך,
שנשארתי נאמן לכל אותם חלומות שאף פעם לא רצית להגשים לי.
"אתה פשוט משחק לי ברגשות...אני לא מבינה למה אתה עושה לי את
זה..."
אני גם לא הבנתי, לא הבנתי על מה את מדברת בדיוק ולמה זה כל כך
חשוב כשלה יש חבר בפאריז שאוהב אותה כל כך (שהוא הרבה יותר
חתיך, קלאסי ועשיר ממני) ושכל מה שזה עושה זה להכאיב לי...
ואמור להיות לך אכפת ממני, כידידה לפחות.
אבל זה היה חשוב לך. באיזשהו שלב השלמת עם זה, אבל כנראה רצית
לנקום קצת.
אז ניגשת למחשב והתחלת לנגן את השירים שידעת שעושים לי רע,
שירי אהבה איטיים כאלו שהזכירו לי נשכחות רבות וכואבות ותמיד
תמיד גרמו לי לבכות...
לא רציתי להרגיש כך עכשיו, אז נלחמתי איתך על הווליום.
באיזשהו שלב נפלת לי על הברך, ובמקום לקום במהירות כפי
שציפיתי, נשארת לשבת... וחיבקת אותי. זרועותייך עליי היו כמו
השמיכה שתמיד רציתי ואף פעם לא יכולתי למצוא.
לא היה לי קר ולא היה לי חם, היה לי פשוט טוב, כאילו מלאכים
עוטפים בכנפיהם.
חיבקתי חזרה, וחיבקתי חזק.. פחדתי שתיעלמי באותו כוח פלא שבו
הופעת לי כאן, או יותר גרוע... שתלכי בעצמך.
"אתה לא צריך לחבק חזק כל כך, אני לא הולכת לשום מקום" אמרת.
ואני הרגשתי את הדמעות החונקות את גרוני, כי הניסיון הוכיח שאת
כן... את כן הולכת מדי פעם... ולא רציתי שתלכי.
פתאום נשכבת, והמשכתי לחבק אותך בשכיבה, כמו שתינוק מפוחד מחבק
את גופה הרך של אמו, כך חיפשתי בך את כל הביטחון ושמחת החיים
שהיתה לי פעם ואבדה בך...
ואז הערת הערה מבודחת צינית על החזה שלך, שבתור ידידים התבדחנו
עליו הרבה, המעמד מחייב לא? ואת צחקת, ואני הבטתי לך בחזה, ולא
הבנתי איך כל כך הרבה אנשים מסוגלים לחשוב על כזה דבר בצורה
זולה כל כך.
ואז זה באץ
"תיגע, נו תיגע!" אמרת, והבעה של כנות ורצינות ואפילו בדחות
הדעת בעינייך. הלם. פשוט הלם. כאילו באותן שניות הרגשתי בבטן
את לידתו מחדש של האלוהים שלי, אותו אלוהים שנרצח לפני כל כך
הרבה זמן...
הרגשתי איך כל כולי מתמלא בחום נעים.
באיזשהו שלב אמרת שאני יכול לגעת גם מתחת לחלצה והחזיה,
ונגעתי.
הלם וחמימות אחזו בידי. הרגשתי כמו כופר שחילל את ארון ה' ע"י
מגע טמא. כנראה גם את חשת בכך, כי התחרטת, הרגשת כאילו עשית
משהו רע... ואז הלכת.
ואני... לא ידעתי מאיזו סיבה לבכות. בגלל העצב שבעזיבתך
הפתאומית והמוקדמת מדי, או האושר וההתרגשות מן המעמד הקדוש בו
הייתי היום.
באותו יום דיברנו... ביקשתי ממך סליחה על שחיללתי את כבודך ועל
שהאושר שלי הגיע מתחושה לא נעימה שלך... רציתי שיהיה לי טוב,
אבל לא רציתי שיהיה לך רע...
"אני כבר בסדר, אל תדאג!" אמרת, " אתה מאוד עדין כשאתה נוגע,
אני לא מצטערת על זה, אני הרגשתי אהבה במגע שלך".
חייכתי... איך שחייכתי, לא האמנתי שאני כדיין מסוגל לחיוכים
כאלו.
הלב שלי קפץ כמו הכדור בגמר ווימבלדון, ואת אמרת שאת רוצה עוד
פעם... ובאותן שניות חשבתי לי קצת שאולי כל החודשים האלו של
סבל שחור ושובר היו שווים את זה...
בפעם הבא שבאת, כבר לא היה דבר שיפריד ביננו.
היינו שנינו בלי חלקים עליונים, ואני ליטפתי אותך, חיבקתי
אותך, נגעתי בך... נישקתי את את ידייך נשיקות קלות וחמימות,
וחיבקתי אותך שוב. רציתי להבטיח ללב שלי באופן פיסי, שירגיש
שאת באמת פה ושזה לא סתם עוד חלום תעתועים ארור...
לנשק אותך על הפה לא הרשית, בגלל החבר שלך, אבל לא היה לי
אכפת. את היית פה, ואת היית איתי... אם הייתי יכול הייתי בוכה
מרוב אושר באותן שניות כדי שתביני מה הצלחת לעשות לי, אבל כל
שיכולתי היה לנשק את מצחך, עינייך ולחייך וללחוש לך ברך ובחיבה
את אותן מילים ששמעת ממני כל כך הרבה פעמים... "אני אוהב
אותך...אני אוהב אותך!".
ואת חייכת, וחיבקת אותי גם כן.
בסופו של דבר התלבשת, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות קטנות ותמימות
על הלחי, אותם כנות וטוהר בהם אהבתי אותך כל כך.
ידעתי שחיי השתנו, ידעתי שאלוהים שנולד לי אז גדל ומתפתח,
ושכעת כשיש לי אלוהים אני יותר לא אאלץ לסבול ולכאוב כל ימיי.
עכשיו לא הייתי החנון, לא הייתי נמרוד, ולא הייתי אני... הייתי
מלך העולם. הייתי הכל ביחד וכלום בעצם. הייתי חזק יותר מכולם
יחד, הייתי בלתי מנוצח, בלתי אנושי.
הריח שלך נשאר על ידיי ועל מיטתי, ועל הכרית.
ולכן כשהבנת שדי לך, כשהפסקת להינות ממגעי, המשכתי להריח אותך,
לחבקת את הכרית ולדמיין שאת חוזרת.
עכשיו את לא כאן, את בוודאי בפריז, איפה שהחבר שלך מנשק אותך
על הפה ולוחש לך שהוא אוהב אותך, ואת יכולה סופסוף להגיד "גם
אני".
אני מנחש שזה נעים להגיד ונעים לשמוע, אבל אני לא יודע.
ואני הבנתי שבעצם אף פעם לא הייתי בעולמך, אלא בעולם הדמיוני
שיצרתי לי בראש עבור שנינו, העולם שלנו, שאליו כל כך רציתי
להיכנס, אם רק היית מרשה לי.
ובינתיים הלב שלי נשאר המום. כאב לו, אז הוא הכאיב לי. "אמרתי
לך!" הוא בכה לי, דמעות דם זלגו מעיניו, "אמרתי לך שהכל חלום!
למה אתה תמים כל כך?! למה?!!" ידעתי שהלב שלי הפעם באמת לא
יסלח לי יותר. והיה לי עצוב. עצוב שאיתך ועם לבי איבדתי הכל.
ובינתיים, מדי יום ביומו הלב שלי בלי לשאול אותי יותר מדי מחפש
לו מנוח. הוא כל כך רוצה שילטפו אותו, שיחבקו אותו, שיגעו בו
ויגידו שאוהבים אותו.
הוא מגיע אל מישהו, ומתחיל להשמיע לידו כל מיני מעשים שמתבטאים
בי וכל מיני תשוקות, רצונות וחלומות שאת כבר לא רוצה להגשים.
הוא נשאר ליד המישהו הזה, ומנסה להתקרב כמה שיכול, עד שמתייאש,
ומתחיל להזיל עוד דמעות דם ואנחות לבביות כאלו שרק לב יכול
להשמיע, והבכי שלו כאילו מתחנן בלי מילים "תיגע, נו תיגע...".
|