עוד תקופה חלפה.

עוד תקופה קשה.

כמו קיץ שכוויותיו הכאיבו.

כך הגיע חורף.

טיפותיו את ליבי הקפיאו.

שוכן בלב הסערה.

מקום מוצל ושקט.



עץ השלכת, כל עליו כבר נשרו.

ואין קול אדם בחוץ.

רק בכי צרצרים מייגע.

והנה ילדה בודדה מהלכת כלא יודעת דבר מן העולם.

ובהיסט מבטי, נעלמה.

משב הרוח לקח אותה.



הלוואי ויכולתי להעלם.

הלוואי ויכולתי להיות כטיפות הגשם

או הכוכבים בשמיים.

או כגלי הים.

תמיד, הם שם.

עד שמגיע קיצם.



הלוואי והייתי זוכרת איך להתפלל.

הלוואי והיה לי למי.

בהיסט מבט שני,אראה את הילדה לנגד עיניי

ופתאום חיוך עלה פניי

ועמדתי. ושתקתי.

ומבלי תנועה, הילדה הלכה והתרחקה.

עד שנעלמה מהאופק, כאילו לא הייתה.



פקחתי את עיניי

טשטוש של בוקר התמלא בי.

ואז, כי הבנתי שחלום היה זה,

כל שחלמתי