מפגש (אבי)
כתיבתי פורחת
ב 'מפגש שלושת הדרכים',
שם פגש אדיפוס את אביו
פעם אחת יחידה
והרגו
ולא ידע
מה שאני יודע
(משירי הראשון)
מילה מילה אני מחיהו,
מילה מילה ממיתו.
וכל מיתה יפה
מקודמתה
שרידי חיים
קטר צעצוע ירד מפסי רגליך.
קר טחוב לי כאן ב'בוידם'.
במקומות בן נגעו שפתיך
עולה בו ירוקת רכה
פלומת מוך של
אהבה
חי
בחסות הכוונה
כל מילה מתכנפת
וגופי מתקדש מעט.
אך מבעד לעורי
מתבוננת נפש
בנשימה עצורה
בגן העירוני ממול
ילד טורף דף לבן
בקשקוש צבעוני
אלים.
םםם
נשים אינן רוצות,
או שמא אינן יכולות,
לגולל אותי מפי הבור.
וכך נותרתי עם
שארית ימי
גווע בצמא.
א 'שפיל'
כמה משפיל
ה'שפיל הזה'
בו איבר אחד
מייצג את כולי,
בא ויוצא
בשמי.
םם
בשר
רפה
מתחזה
לחזאי
מבשר:
'מזג
אוויר
פואטי
בבית
העל
מין'.
םם
מול המגע חם.
הזכרון שקוף כקובית
קרח מצוצה. קור
מתיקותך פוצע
בצריבה
את פי.
עינוי סיני
מה דבק במילותי?
הריק מזדהב בהן
כעלי פח בשמש.
מילים ונפש הן תוצר
לוואי של פה מבקש,
של קור מפרק
של ריבוא טיפות
על קרום מוחי.
עינוי סיני
בתום הליכה
אגב הליכה, טרוד עם עצמי,
משמידים הירהורי, שלא ביודעין,
את כל פרחי
השדה.
אשת פוטיפר
עפעפיך -
עלי כותרת על
שולחני הריק.
לילה בין רגליך
מפשיט את
כותנתי
משליכני אל
בור
ח
ל
ו
מ
י
ך
זקן
גופי, שאעז לאהוב כנהר,
שקולו שטף כגיזר לוהט בפארק האהבות,
שהצמיח ערוגות חשק סביב אנדרטת
חיי, רוטן כזקן שנקלע לסרט
פעולה רע.
אשכבה
ניחוחות אוכל,
שגרירי ילדות רחוקה,
באים כאן לביתי.
אני שמח לקראתם
משל מדובר בפגישת
מחזור ולא בניחום
אבלים.
קום
רוקך ניגר על הכרית שלה.
צא ממותך! קום! התעורר!
פרוס מאווייך דק דק. קח לעבודה.
פזרן ליונים. עוברים ושבים.
עדיפה ערות ממיתה
עדיפה התקהלות חיה.
חלום רע
הוא ערווה קרה
הוא עשות אהבה
עם גופה והיא
שלך.
דו קרב
מפשעתך -
אתר מסוכן.
לצידו נופלים
כולם אחרי
שליפה.
שמלה אדומה
בהתיחדה עם האב הניחתו אמו בארון.
ריביהם (אבא ואימא ברקים ורעמים)
כמכות גרזן איימו לנפץ עליו
את עולמו הסגור.
עם פיוס הגדולים באות גניחות הבשר
והילד מתכווץ ברחם של חושך.
לפעמים, בוכיה על מעלליו של אישה,
תבקר את החושך של בנה.
משכ/ק/ר יהיה אז ריח גופה בחבקה אותו.
באוזנו תלחש את שם האב הנורא
והילד ישתה את מכאוביה
עד תום.
וביציאתה אל ממלכת האב
יתלה הילד כקולב
לכוד בשמלה
אדומה
מביש
עורב,
תן פומבי ללבך.
יהא זה שיר בעל הופעה
אנינה או שיר מרושל.
הוא יגול חייך. הוא
יבטא כאבך
בקריע/א/ה.
עד מתי בפגרים
תלעיט גוזל?
יום כיפור
צמד כלבים בצבע קוניאק
מהלכים זה לצד זה על
כביש ואין איש סביבם.
ציפורים מביטות בם.
שקט וריקות חוברים
לתמונה- איש לא יגע.
לשם איש לא יגיע.
צמד כלבים מהלכים
באמצע היום. אין רכב.
אין אדם. אין אשם
ואין מחילה. הפחד
לשניה קרוע עיניים.
הרוע מסיר כובעו
בהכנעה.
שני יצורים חיים
פוסעים ממני
והלאה
םם
מכירים את השיר היפה
'שני דגים צללו למצולות הים
ילאה הפה מספר מה גדלה אהבתם'?
זה לא הסיפור שלי. רעייתי, תודה לאל,
מחזיקה אותי מעל פני המים.
ילאה פיה מספר מה
גדלו מעשי.
ל- 'ניילן'
אמן בשם כריסטו עטף את ירושלים של מטה
בניילון והפכה ל'סובניר' לתיירים וצליינים
(ולסתם תל אביביים סנטימנטליים.)
מאז כל סהרורי עיר הקודש
צונחים כפתותי שלג נכפים כל פעם שאיזה פוליטיקאי,
( כמו ילד משועמם ביום קיץ, כשכולם בים ),
נוטלה מעל המדף בסלון, הופכה,
ומקרבה אל דל שפתותיו.
- - -
איוב, קח לך את ה 'ה' של אברהם
ואל תתקע בקוצו של יוד.
אתה אויב גדול לשם.
אינך מצרף צרופים. רק רוכש
ומנחש, מנחש ורוכש!
וכשתפשוט רגל תפשוט
גם יד אל אותיותיך. אזי תגלה
ש י' וה', כל אחת בדרכה,
מבטאות את השם.
וכך יהפוך שמך - איוב,
מ'אויב' ל'אוהב'.
םםם
ידיי עוטות כסיות מקלף עורי שלי.
ממה שנשאתי באולימפיאדת החלומות
נותרה להבת קטנה, בלתי נראית,
על הכיריים. אני שופת לי
מים.
- - -
'גוף ניתן לי, מה אעשה לגופי
שכל כך לבד וכל כך שלי?' ( אוסיפ מנדלשטם )
חיים יפים
לילה. שלוש וחמש דקות. 24 בינואר. איני ישן. מדליק ת'מנורה
למראשותי.
קורא בספר שיריו של תמיר גרינברג.
שמות מילדותי, ראשל, ג'ני. מאריוס וליאונורה, מרפרפים בתודעה
כמו פרפרים סביב האור. ואת פוקחת עינייך היפות וממלמלת:
'אינך ישן? יש לך יום עמוס מחר'
וזה כבר היום, היום העמוס, אשר מתחיל כאן במיטה בדפי שיר.
אני עוטף את כף ידך החמה בכף ידי. ויודע אהבה. בידי השנייה
תמיר גרינברג, כלומר, שיריו, ('דיוקן עצמי עם קוואנט וחתול
מת'.)
ואני קורא את מה שאביו אמר לו: 'אל תאהב אישה, אהוב את האמנות'
ואיני מסכים אתו. בלילה הזה, נרגש וחי, אני מפריד ידי מכף ידך
החמה כדי להפוך דף בספר שירים נפלא.
םם
שמש עיוורת,
מלאת כתמי עצמה,
מסעירה עולמות.
םםם
כל הידיים
אשר הפסיקו
געת בי
משליכים אותי
אל הזיקנה
