"אני לא יכולה לתת לך את המידע הזה, אני מצטערת" מזכירת ביה"ס
הבהירה בפעם השלישית.
"תראי אורית, הם כבר לא גרים בשכונה. הם עזבו לפני 15 שנה. זה
לא יגרום שום נזק. בבקשה - אני חייב לדעת איפה נעמה".
"למה זה כל כך חשוב לך?" אורית נשמעה מסוקרנת.
"הייתי מאוהב בה" אמרתי בקול יבש. "היא הייתה האהבה הראשונה
שלי".

למחרת יצאתי לפני עלות השחר. האדמה שתתחמם עוד מעט עד לכדי
רתיחה - הייתה שלווה בינתיים והשמש הציצה מהכיוון אליו נסעתי.

השלט הירוק הכריז: "גלגל" - פה בדיוק יהושע חנה אחרי חציית
הירדן בדרכו לכיבוש הארץ. פניתי בצומת והמשכתי הלאה למושב
"נתיב הגדוד". מילואימניק יצא לקראתי מעמדת השמירה ושאל מה אני
מחפש. "אתה לא מזהה אותי? יצאתי מפה הבוקר! אתם תטרידו אותי כל
יום?" הוא התנצל ופתח את השער.

כשראיתי אותה בפעם הראשונה היינו בני 8. אני זוכר אותה הולכת
עם כמה בנות מהכיתה. אני הייתי 'הילד החדש' והן הסתודדו כשראו
אותי. היו לה עיניים כחולות והמון תלתלים חומים. במשך 4 שנים
החלפנו מבטים בכיתה בהיחבא ושנינו פחדנו לומר מילה שתסגיר.

"משפחת גילן? בטח - הם היו מהמקימים - הגיעו עוד לפנינו" -
מזכירת המושב נראתה שמחה לעזור.
"אני צריך למצוא אותם בהקדם" אמרתי. הדחיפות בקולי כנראה נתנה
לה הרגשה שהיא נמצאת בסוד עניין חשוב והיא מיד הרצינה.
"הם עזבו לירושלים לפני 4 או 5 שנים. מכרו את כל המשק למשפחת
גנאטק. אה, ואני זוכרת שהיה איזה עניין עם הבת".

כשהגענו לשכונה - לא נקלטתי טוב. היו כמה בריונים שנהגו להרביץ
לי. אחד מהם היה בן-דוד של נעמה וכשהיא הייתה רואה אותו רוכן
מעלי על הדשא - הייתה גוערת בו ומפרידה בינינו. התביישתי שראתה
אותי בחולשתי.

הכתובת שמר גנאטק נתן לי אחרי חיפושים בבוידם - הייתה בכיכר
ציון - בלב המדרחוב.
כשהגעתי לשם - רוב החנויות טרם נפתחו. ריח קפה חזק ורעש עגלות
עץ נמהלו באויר הבוקר הצלול. בתוך חנות תשמישי קדושה וזקן,
זיהיתי בקושי את יריב גילן. המשפחה התגוררה באחת הדירות שבקומה
מעל. לא ציפיתי שיזהה אותי - הייתי ילד קטן כשהם עזבו את
השכונה. סיפרתי לו שאני מחפש את נעמה ושמחתי שלא שאל מדוע. הוא
רק השפיל את עיניו. כשדיבר - קולו היה חלש: "לנעמה היו בעיות".
מאיפה המשפט הזה מוכר לי, חשבתי. "כל מני בעיות. היו תקופות
שהיא לא הייתה אוכלת, היו פעמים שהייתה בורחת מהבית. היו," הוא
עצר את עצמו, "היו פעמים שהיא ניסתה לפגוע בעצמה. ניסינו - אבל
לא הצלחנו לעזור לה".
"איפה היא עכשיו?" פחדתי לשאול.
"יש מקום בשכונת הבוכרים. הם עוזרים שם לאנשים שמשתמשים בסמים.
אני אתן לך את הכתובת. רק דבר אחד אתה חייב להבטיח לי - אל
תזכיר את הילדים שלה". ילדים? בזכרוני נשארה ילדה קטנה בעצמה.
ו - הוא אמר סמים?

נעמה הייתה מהבנות הצעירות בכיתה. כשהייתה בת 13 - היא התחילה
מערכת יחסים עם אודי מהשכבה מעלינו. אני לא הייתי הראשון שנשקה
לו או ששכבה עימו. מעולם לא הרגשתי אותה קרוב אלי או נשמתי את
ריח גופה, ומעולם לא התראנו אחרי שעזבה את השכונה.

כשהגעתי ל"בית תקווה" בשכונת הבוכרים - הסטתי את וו המנעול
ופסעתי פנימה. אחרי שני צעדים נעצרתי. כמו אז - כשלא יכולתי
להביא את עצמי לומר את המילים, כמו אז - לא יכולתי לזוז. סגרתי
אחריי את וו השער, נכנסתי למכונית ונסעתי משם.