שוכבת לצידי הבחורה הכי מדהימה בעולם. ישנה.
רק דבר אחד מפריד בינינו, שקית של במבה.
הכל כל כך שקט ורגוע כאן, מתעלמים מכל בעיות היומיום. יש רק
בעייה אחת: "במבה".
אם היה לי את הכוח לפתוח את השקית ולסיים את הבמבה, הייתי עושה
את זה מזמן. כך היינו קרובים יותר האחד לשני. אבל הבמבה תקועה
לי בגרון. לא אני צריך לאכול אותה. היא צריכה. ברגע שתפתח את
השקית זה כבר ייתן לי הרגשה טובה יותר. כאילו הקרח נשבר. כאילו
שהמחסום היחיד שהפריד בינינו נעלם לו.
אבל לא נראה לי שהיא תאכל את הבמבה.
אולי בכלל אני הוא זה שצריך לשתות את הקפה שלה. היא נסתה ללגום
ממנו כמה שלוקים, אבל תמיד נכוותה ממנו, מחכה שיתקרר. עד מתי
הוא יישאר חם ?
אני מנסה לקרר את הקפה ונושף עליו קצת. הוא עדיין חם.
אחד מהדברים האלה חייב להגמר: או הבמבה או הקפה, אבל מה ייגמר
קודם ?
אני כל כך מקנא בזוגות נשואים שכבר גמרו את הקפה והבמבה שלהם.
או !  היא סוף סוף התעוררה.
"הי !", אני אומר, "אולי תנסי לגימה מהקפה ? הוא כבר די קר
..."
היא מפחדת לנסות. מפחדת לקבל עוד כוויה.
"אני מוותרת", היא אומרת, "אבל ..."
אני פותח זוג עיניים שמחכות למוצא פיה.
"אולי אני אטעם קצת מהבמבה ..."