בכיתה ה' המורה שלי לספרות אמרה לי שהשתיקה חזקה מהדיבור.

את מדברת, אני שותק.
ממוקד על העיניים הכחולות שלך, נפשי טובעת בהן.
מחשבות רצות, אני חייב להגיד משהו חכם, משהו סקסי - כל כך הרבה
לחץ.
אמרתי שלפי דעתי 'טאקי' זה המשחק הכי טוב שהומצא במאה ה20.

חיוך!
ניצחון!

את משכנעת לעזוב איתי את הפאב בלילנבלום ולעשות איזו הליכה
בשדרות של רוטשילד.
המחשבות שלי רצות מרתון.
לא, אני לא רוצה שזה יהיה סתם, היא נראית בחורה מיוחדת.
היא מדברת על הלימודים.

עזבי לימודים, בואי נדבר על החיים.
חבר שלה עזב אותה לפני שבוע, היא לא בנויה לקשר.

מבט מושפל.
הפסדתי?

אומרים שהשקט שאחרי הפצצה הוא קורע, הם צודקים.
אז אני אומר לה -
אני יכול לקחת אותך לירח,
אני יכול לתת לך פרחים,
אנגב לך את הדמעות כשתבכי.
כל שתצטרכי לעשות זה
לבוא עימי.

מתעורר,
היא מתעוררת.
החיוך ששיגרתי לחלל חוזר כבומרנג עם תוספת חיוך מצידה.

מאז עברו כמה חודשים לפה ולשם,
ולמרות שלפעמים אני מרגיש שאנחנו חיים בסרט הוליוודי,
אני אוהב אותה והיא אותי.