[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
שעון החול שלי

בגן לימדו אותי לבנות שעון חול.
"מאוד פשוט לקנות!" אמרה הגננת, "אבל לבנות... זה כבר סיפור
אחר!"
זה היה ממש כייף, גזרנו את החלקים העליונים של בקבוקי הפלסטיק
שהיו על המדף בגן. בעצם הגננת גזרה, כי היא לא כל כך הרשתה לנו
להשתמש במספריים. בחלק של ההדבקה היא כבר הרשתה לנו להשתתף, כי
זה היה רק סרט הדבקה, ולא דבק מגע, שהוא "מסוכן ומחוץ לתחום"
(בטון זועף). אחרי שהדבקנו את כל החלקים, וקישטנו את השעונים
מבחוץ, יצאנו כל הילדים לחצר והתחלנו להכניס חול לתוך הכלים
שבנינו. כולם מיהרו לדחוף חול בפנים, כדי לסיים מהר ולהפוך את
השעון, ולראות כיצד הוא פועל. אבל אני דווקא בחרתי לעשות את זה
לאט. סיננתי את החול, כדי שלא יהיו לי אבנים וזרדים בתוך השעון
(זה לא יפה). כל הילדים רצו חזרה לתוך החדר של הגן, להתיישב על
השטיח ולהפוך את השעונים שלהם, ורק אני עדיין הכנסתי חול
בפנים. לאט...
השמש שקעה, כולם כבר הלכו הביתה, ואני עדיין סיננתי חול
לבפנים. לא היה לי דחוף כלל להפוך את השעון, כשנהיה כבר ממש
מאוחר החלטתי לישון קצת.

                                     




התעוררתי באמצע השיעור. המורה עמדה מעליי וכחכחה בגרונה.
"לישון בבית! לא פה!"היא הניפה את האצבע לכיווני במעין תנועה
של "נו נו נו", כמו שעושים לתינוקות. אני שפשפתי את עיני
והמשכתי לבהות בה. "ספר! להוציא ספר!". שלחתי יד לכיוון התיק
ודחפתי את הראש לתוכו כדי למצוא את הספר, היד שלי נתקלה במשהו.
זה היה השעון, שעון החול שבניתי ממש אתמול. הוצאתי את הספר כדי
שהמורה תתרצה ותסתובב, ומיד לאחר מכן הוצאתי את השעון. הוא היה
עדיין באותו מצב, לא הפוך, למרות שהוא היה זרוק בתיק. אף לא
גרגיר חול עבר לחלק השני שלו, וזה גרם לי לחייך מעט. עדין לא
הייתי מוכנה להפוך אותו.
השיעור היה ממש משעמם. המורה ניסתה ללמד אותנו חילוק ארוך, אבל
לא כל כך הבנו. טוב נו, אנחנו עדיין קטנים, סה"כ כיתה ג', אני
מניחה שהיא לא באמת ציפתה שנבין דברים כאלה מסובכים. ממש
חיכיתי לרגע שבו הפעמון יצלצל, וכשזה קרה דחפתי מהר את הספר
והשעון לתיק ורצתי החוצה לחצר. על אחד הספסלים ישבו כמה ילדים,
ולידם שעוני החול שלהם, שהחול בהם זרם באיטיות, גרגיר גרגיר.
עיקמתי את פרצופי, גירדתי את ראשי והרהרתי אם לצרף לשם את שעון
החול שלי. אחרי דקה בערך של מחשבה החלטתי שלא ופניתי לאחור,
לכיוון שער בית הספר.

                                     



   
כשנהייתי רעבה (וזה קורה הרבה) הלכתי לכיוון המטבח. בדרך עברתי
בדלת הכניסה של הבית ולוח המבחנים קפץ לעיניי. "שיט! יש עוד
יומיים בגרות בלשון!" אמרתי לעצמי בזמן שתפסתי את הראש. "איך
שכחתי מזה?!" חיממתי לעצמי מהר ארוחת צהריים, ובלסתי אותה מהר
ככל האפשר (הייתי די טובה בזה). ברגע שסיימתי לקחתי את המפתח
מהתיק, 50 שקל ורצתי למטה. ירדתי לוייצמן ונכנסתי לחנות
הראשונה שהייתה בדרכי. כל המיקודיות הצבעוניות האלה סנוורו
אותי וחיפשתי ביניהן את המיקודית בלשון. אחרי שמצאתי ושילמתי,
רצתי חזרה מהחנות הביתה.
עוד תרגיל ועוד תרגיל, עוד קצת...
רק רציתי שזה יעבור, כמה שיותר מהר, שאני אהייה אחרי זה.
לא באמת היה לי כוח ללמוד לבגרות הזאת, או לעשות אותה, רציתי
חופש - רק חופש!

                                     




צלצול חד ומעצבן קטע את החלום המתוק שלי על החופש. שלחתי יד
לכיוון הפלאפון שהיה זרוק לידי במיטה, מחובר למטען. לחצתי על
הכפתור האדום, שיפסיק את הצלצול המרגיז הזה. עצמתי את העיניים
לעוד שנייה מתוקה אחת של רוגע, ופתחתי אותם שוב. נשמתי עמוק,
נשפתי את האוויר, הורדתי ממני את השמיכה והקמתי את עצמי לעוד
יום ארוך. עוד יום מייאש.
שוב מיץ תפוזים, כדי להתרענן ולפקוח את העיניים.
תיק, מפתח, סוגרת את הדלת.
באותו יום החלטתי להפוך את השעון. אני לא יודעת מה גרם לזה,
אבל פשוט החלטתי. הגעתי בבוקר לכיתה, לפני כולם, טיפסתי על
השולחן שעמד ליד הפסנתר, וממנו לפסנתר, ושמתי את השעון על משטח
הבטון שהיה במפלס מתחת לתקרה, ממש בקצה של הכיתה. אחרי שנשמתי
נשימה עמוקה, והייתי שלמה עם ההחלטה שלי, הפכתי את השעון,
ירדתי מהפסנתר, לשולחן וממנו לרצפה. ממש באותו רגע נכנסו כמה
מחבריי לכיתה. "היי", אמרתי בחיוך מבויש. לא הייתי כל כך קרובה
אליהם, אף פעם לא הרגשתי שהם יכולים להיות חברים טובים שלי בכל
אופן. "היי", הם ענו לי. חשבתי לעצמי שעכשיו בטח יהיה קצת מוזר
אם נשב ונשתוק, אני חושבת שגם הם חשבו ככה, כי הם דיברו איתי
גם.

                                   




"שיט! אני נופלת!" צעקתי אחרי שעליתי על הפסנתר. שמעתי את
הצחקוקים שלהם מלמטה, וגם אני צחקתי. "את תמיד נופלת!" הם אמרו
לי, וזה הצחיק אותי גם. הם שאלו אותי שוב למה אני עולה למעלה,
ואני עניתי שאני רק בודקת את המצב של השעון, שעון החול שלי. הם
משכו בכתפיהם, לא תמיד היה אפשר להבין אותי וידעתי את זה.
כשהרגשתי שאני קצת יותר יציבה שלחתי יד לכיוונו של השעון. "אוי
לא..." חשבתי לעצמי. כבר יותר מחצי תכולה שלו הייתה בחלק
התחתון. "איך זה קרה כל כך מהר?". לא רציתי שהם יחכו לי יותר
מדי, דחפתי את השעון חזרה וירדתי מהר, ניסיתי לא לחשוב על זה
שכבר חצי ממנו נגמר.
הדחקה.

                                   




עוד בגרות, ועוד בגרות. בכלל כבר לא היה לי זמן לבדוק מה קורה
עם השעון.
אחריי שאחת הבגרויות נגמרה והכיתה התרוקנה עליתי שוב על הפסנתר
ובדקתי. כמעט נפלתי אחורה מפחד כשראיתי שבקושי נותר חול בחלק
העליון של השעון, לא הצלחתי להבין איך הוא נגמר כל כך מהר, רק
אתמול הפכתי אותו והנחתי אותו כאן, זה פשוט לא הסתדר לי. רציתי
להמשיך להדחיק את זה, אבל הבנתי שעכשיו אני צריכה לנצל כל רגע,
כל שנייה, כל חוויה. ממש כאילו המוות מגיע עם סיומו של השעון,
למרות שזה לא באמת היה ככה.
ככל שניסיתי לנצל את הזמן, ולחיות את הרגע יותר, ככה החול
בשעון זרם יותר מהר. זה הרגיש כמו איזה מרוץ, מרוץ נגד השעון,
מרוץ נגד הזמן.
להספיק כמה שיותר,
לפני
שהזמן
נגמר...

                                   




בגרות אחרונה, תעודות, ספרי מחזור.
סוף סוף החופש שחכינו לו...
והוא אומר שלום, והיא נפרדת.
כולם מתחבקים, ולי לא נשאר דבר מלבד הדמעות.
היא לובשת מדים, צה"ל לוקח גם אותה. הוא לוקח את כולם.
ואני רצה לעבר השעון, רצה הכי מהר שאני יכולה. פתאום מתחרטת על
אותו היום שישבתי בגן ובניתי את השעון, מתחרטת על ההשקעה שלי
בסינון החול. הרי למה השעון שלי נגמר כל כך מהר? זה ברור. אני
היחידה שהתעקשתי לסנן את החול, אולי אם הייתי מכניסה בפנים קצת
אבנים, או זרדים, זה היה מעכב טיפה את החול, אולי כל התהליך
היה איטי יותר.
בכלל לא הצלחתי להבין. לקח לי כל כך הרבה זמן להפוך את השעון,
ולמרות שהפכתי אותו מאוד מאוחר, הוא בכל זאת נגמר, מהר
משצפיתי.
כל המחשבות האלה עברו לי בראש כמו מטוס סילון בזמן שרצתי, רצתי
בעודי מושיטה את ידי למראה גרגיר החול האחרון שחוצה באיטיות את
הגבול בין החלק העליון לתחתון. לשנייה הרגע הזה מרגיש כמו נצח,
אני מנסה להספיק להפוך אותו, לפני שאותו גרגיר צונח. האצבעות
שלי רחוקות מרחק נגיעה, עוד סנטימטר!
והוא נופל, צונח, נוחת בקרקעית.
לא הספקתי.
דמעה זולגת על פני, ועוד אחת, ועוד אחת.

נגמר הזמן...

                                 







1.6.06
נכתב עם דמעות בעיניים.
לא רוצה שיגמר לי השעון...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"... אפילו יותר
מנשים"

הסייברפאנקיסט
מתוודה על
נטיותיו המיניות


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/06 13:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה