האמת היא שכל היום הזה התחיל מוזר. הייתה לי מלכתחילה הרגשה...
איך נאמר את זה? מקולקלת. כן. היום הזה, מהרגע שבו פתחתי את
העיניים, בהחלט ניתן להגדיר אותו כמקולקל. במידה רבה אפילו.
כשאני חושב על זה, כל השבוע הזה התחיל בצורה מקולקלת.
המונית שאיחרתי, והכסף שבזבזתי, ושלא נדבר על האוטובוס שכמעט
הוריד לי חצי מהפנים ביום ראשון בבוקר.

יש משהו מוזר בעיר הזאת. תל אביב. לא הבנתי מה זה עדיין, אבל
משום מה, זה מושך אותי לתוכו בצורה כמעט מוחלטת. הקסם של העיר
ללא הפסקה. כל הפרצופים. יש פה אנשים הזויים ברמות - אל תשאל.
או שהם סתם נרקומנים חסרי בושה שלא מפחדים להראות את עצמם
ברחוב, או שהם סתם תל אביבים טיפוסיים, או שהם סתם סטלנים
שמשדרים לעברך חצי חיוך עקום וחוזרים לחיים האפרוריים שלהם.

תמיד תהיתי, אם אוליי החיים שלי אפורים יותר? אני לא יודע.
היום בבוקר הגעתי למסקנה שמקרוב דברים נראים אחרת כשאתה מסתכל
עליהם מבחוץ, בדרך כלל טוב יותר, לעומת כשאתה בוחן אותם לעומק,
ומקרוב.

את השבוע הקודם סיימתי במיטה בבית עם חום של 40 מעלות. אחלה
התקררות, בשביל הסיפתח של הקיץ. 40 מעלות זה מכובד בהחלט. את
השבוע הנוכחי התחלתי במיטה עם כאבי פרקים ועדיין עם חום של 39
מעלות, שזה כבר פחות רציני.

כולי שקעתי ברחמים עצמיים. ככה זה כשחולים, נו אתם יודעים.
אני חולה ומגעיל, ורע לי ונורא לי וחרא לי. אבל עינת באה לבקר
אותי, אז הרגשתי דווקא די בסדר. וגם עוד לפני שהגעתי הביתה, אז
מיכל, החברה של השותף שלי באה לבקר אותי. אורן, השותף שלי, הוא
די בסדר, חוץ מהעובדה שהוא קצת... טוב ת'אמת אני לא יודע מאיפה
להתחיל הוא בעייתי.

אורן ואני חברים טובים. כבר הרבה זמן, כמעט ארבע שנים. הכרנו
באיזה פנימייה ששנינו הועפנו משם ביחד, כי עישנו שם קצת יותר
מדי סמים. ואז יצא שלא למדנו בכלל אלא רק היינו מעשנים כל
היום. ת'אמת זאת הייתה שנה ממש כיפית. מבוזבזת במאת האחוזים
אבל כיפית.
וזהו, נשארנו בקשר כי שנינו גרנו באותו אזור פחות או יותר,
והנה עכשיו אנחנו גרים ביחד. בכל מקרה אנחנו חברים טובים, אבל
כנראה שבדירה אחת אנחנו לא נסתדר. כאילו, אני מניח שזה אפשרי,
אבל ששנינו עוד קצת ילדותיים במקום כלשהו. או שפשוט אנחנו
אנשים שונים בלי קשר לילדותיות שלנו.

בכל מקרה, קבענו לעצמנו שבחודש מרץ אני והוא נקים עסק לניקוי
חלונות. כן נו, כמו בסרט ההוא, הכוכב הכחול, עם האופניים
הסגולים. אז האופניים שלי לא סגולים, והכוכב שאני חי עליו הוא
יותר אפור, אבל ניקוי חלונות, מה לעשות, נשאר ניקוי חלונות. אז
איך שאמרתי, קבענו שבמשכורת של מרץ נתחיל לשווק בת"א. ונראה לי
שזה היה הדבר היחיד בחיים של שנינו שקבענו ובאמת יצא לפועל.
בחודש מרץ התחלנו לשווק בת"א, ותוך כמה ימים, יומיים שלושה,
כבר קנינו ציוד ואספנו לקוחות באלפיים שקל. מבחינתנו הדבר היה
הצלחה מסחררת. יומיים? לקוחות באלפיים שקל?! ועוד בתל אביב!
שזה המקום האחרון בערך שחסרים בו מנקי חלונות! נכנסנו לאקסטזה
והתחלנו להריץ תסריטים בראש. התחלנו לנגוס בחנויות של חברות
אחרות, ואז התחלנו לעבוד במקביל, או במילים אחרות בקבלנות
בשביל החברה השנייה בגודלה באיזור.

מאז עברו הרבה מים בים וגם בירקון וגם באסלה של הדירה שלנו,
ולא היה חסר לנו על מה להסתכסך. הוא טוען שאני בהמתי ולא מסדר
אחרחי את הדירה, שזה במידה מסוימת נכון, אבל זה בגלל שזה לא
קריטי בשבילי אם יש נעליים בסלון או חולצה על הספה. מסתבר
שבשבילו זה שוד ושבר. אני טוען שהעובדה שמיכל קרובה אליו עכשיו
יותר ממקודם בגלל שהוא גר באיזור המרכז מורידה לו את המוטיבציה
לצאת ולעשות עם עצמו משהו. ככה שלפעמים יוצא שאני עובד יותר.
נו טוב, ת'אמת, בד"כ יוצא ככה. ואני מרגיש במקום מסוים שהכל
נופל עליי. וזה לא בשבילי.

כבר חשבתי הרבה פעמים על לזרוק את הכל ולחזור הביתה להורים. לא
יודע. זה קשה. וזה נמאס מהר. וזה שוחק. ומה אני צריך להיות
במקום שלפחות יום אחד בשבוע לא נעים לי לחזור לשם, כי או שאני
יוצא עליו או שהוא יוצא עליי. ות'אמת אין לי מושג למה נשארתי.

אחרי חודשיים כבר הגענו למצב שכל אחד מאיתנו עושה שש אלף בחודש
נטו, משלושה ימי עבודה בשבוע. ומכאן דברים רק הולכים ומסתבכים.
לא בדירה לפחות.

איך שאמרתי לכם, עינת באה לבקר אותי. עינת היא סוג של חברה
שלי.
פעם ניסחתי את הקשר הזה בצורה ממש מעולה. את החלק השני של
הניסוח אני אבל זוכר - בחיים הקשר הזה לא יהיה משמעותי כמו
חברות.
כי זה לא באמת זה. עינת מבוגרת ממני בכמה שנים, ות'אמת אני לא
מבין מה יש לה לעשות עם ילד בגילי, בעיקר לאור העובדה שאני
מרגיש ילד. גם היא ילדה עדיין, אבל ילדה גדולה יותר. ת'אמת גם
את זה כבר חשבתי לחתוך המון המון פעמים קודם. בסופו של דבר
הקשר הזה יסתיים, וסביר להניח מה שיצא זה שאני אפגע, ואני אהיה
המפסיד העיקרי. אבל גם שם נשארתי ואני לא יודע למה.

אז חתכתי בסופו של דבר. איך שהבנתי, עינת מסתדרת יפה. אין מה
לעשות מבחינתה. החיים ממשיכים. נראה לי שהיא הזילה דמעה, אבל
גם זה בגלל שהיא בטח הצטערה על זה שישעמם לה עד הסופשבוע.

אורן גם מסתדר אבל פחות. הבנתי שקצת קשה לו. אחרי הכל, נראה לי
שהייתי החבר הכי טוב שלו. את העסק הוא מתחזק לבד בנתיים אבל
נראה לי שתוך שבועיים הוא ימכור אותו ויחתוך לחופשה ארוכה
ארוכה בשביל לנקות את הראש. הוא כזה סוג של טיפוס. ת'אמת עליו
אני קצת מצטער. זה לא מגיע לו. הוא בחור טוב. עם מיכל הוא כבר
סיים את הקשר כי הוא הבין שהיא טיפה לא בשלה מדי בשבילו. הם
בעולמות שונים מדי. והיא קצת דרמטית מדי. והוא לא צריך את כאבי
הראש האלה.

והמשפחה שלי זה הכי חבל לי.

ת'אמת לא ציפיתי שיהיה ביומולדת הראשון שלי כל כך הרבה רעש.
אנשים בכו וצעקו וכל השטויות האלה. "אבל הוא היה כל כך צעיר"
ודברים כאלה. דביק מדי. תמיד חשבתי שיצחקו בהלוויה שלי ויספרו
דאחקות ויאכלו סמים וירקדו טראנסים, ואולי גם יביאו איזה מישהו
מפינלנד שמנגן.
ביקשתי גם שישרפו את הגופה שלי, אבל אני מבין אותם. הקבר זה לא
בשבילי, זה בשבילם.
כרגע נראה לי שהשבוע הבא הולך להתחיל קצת יותר טוב. לפחות
בשבילי, כי בשביל זה שישב מאחורי ההגה בהונדה שמעכה אותי, נראה
לי שבשבילו התקופה הרעה רק מתחילה.