אני מרגיש את עצמי כלוא בטוח עצמי,
יותר מדי מחשבות לא מנחמות,
יותר מדי נחמות לא חשובות,
סתם הרגשת זלזול של החיים בי,
מנותק מהמקום שאני רוצה להתחבר אליו.

הנה לדוגמא, אתמול את מתקשרת, שואלת:
"מה אתה עושה היום?"
אני מהרהר טיפה, משום-מה
אני לא יכול להגיע להחלטה.
ואז אני עונה לך, מהוסס:
"לא יודע... כלום, אני מניח".
"טוב, הבנתי את הקטע שלך, ביי, נדבר כבר".
"ביי".

וזהו, ככה אני התנתקתי
במקום שאני צריך להתחבר,
כי עוד מעט, אני יודע,
שאני ארצה נורא להיות איתך,
מחובר, או אפילו סתם מחובק.

טוב, הקיץ כבר כאן, מחמם לי את המוח,
אז ככה שאני לא יודע מה אני רוצה,
מה אני לא רוצה,
ממה אני צריך לשמור מרחק,
ויותר מכל, למה אני צריך להתקרב.
זה יותר מדי בשבילי עכשיו.

אני לא רוצה כלום,
אבל אני גם רוצה את הכל.
גם הכל אני לא צריך,
רק אותך.
פשוט להיות איתך.