אני שצעדתי בדרכים מפותלות חוזר היום מספר שנים אחורה.

פותח את אלבום התמונות ומגלה עולם צבעוני ושמח שפעם הייתי חלק
ממנו.עולם חסר דאגות שבו הכל מרגיש פשוט,עולם שיש בו אהבה אין
סופית.
תמונה אחת מושכת את העין במיוחד.
אני ערום על חוף הים בסיני עם זיו החברה הכי טובה שלי באותה
תקופה.
שנינו ערומים אחרי זיון תקיף בחושה,יוצאים לשתות בירה ולעשן
סיגרייה או שניים.זיו נהגה לצלם,לתעד כל דבר,לכן הסתובבה איתה
בכל רגע נתון.כך המצלמה מונחת לה על הצואר,על גופה העירום.
בדואי מקומי עבר ושאל אם אנחנו מעוניינים שהוא יצלם
אותנו-כמובן שזיו ישר נהנת בשמחה להצעה,תפסה אותי בכח כי ידעה
שאני לא ירצה להצטלם. אני שונא להצטלם,מהרגע שיצאתי מרחמה של
אמא עד היום.אני לא יודע למה אבל יש משהו מאיים מבחינתי לעמוד
מול מצלמה. אחרי שהצטלמנו זיו נישקה אותי בעדינות על הצואר
ורצה למים אני אחריה עם בקבוק בירה ביד.
 הזיון במים היה יותר מרגש למרות שהיה עדין יותר,נאלצנו לעזור
אחד לשני.היינו שנינו בתולי זיוני מים.
כמו שאמרתי זיו הייתה החברה הכי טובה שליאנחנו מכירים כבר שנים
דרכנו אף פעם לא נפרדו.
אחרי שיצאנו מהמים התישבנו שנינו על החול החם. מגעו על גופנו
העירום והקר מהמים גרם לצמרמורות,כאלה שהייתה מרגיש שהייתה ילד
קטן שמצפה לדבר מה והנה הוא הגיע.
אנחנו בסיני כבר יומיים ועוד לא ישבנו לדבר רק
שכבנו,ישנו,עישנו ושתינו.אז זו תהיה הפעם הראשונה שנדבר אחרי
יומיים,זה לא מפחיד אותי.היו לנו תקופות כאלו בעבר.
אני סומך על שנינו.

סיפורה של זיו הוא סיפור לא רגיל,לא סיפור קשה לא משהו בלתי
היגיוני לא משהו שיגרום לך להחליף צבעים,פשוט סיפור שונה.זיו
היום בת 29 אז בסיני שנינו היינו בני 17.
אני לא רוצה לפרט את סיפורה של זיו,אני יודע שהיא לא מוכנה
להכיר עדין בכולו ואני מכבד את זה.

זיו פתחה את השיחה במה שלומי איך אני מרגיש?
אני יושב מולה מנסה לעכל את השאלה.מתבונן בה ולומד מחדש את
כולה,את תנועות גופה,את צורת שפתייה,את נקודת החן מתחת לחזה
שלה.רק ככה אני מצליח להתרכז שהיא מולי.אומר לה שעכשיו טוב
לי,שאני מאושר כאן איתה שאני לא רוצה לאבד אותה לעולם.

שנינו יודעים למה הגענו לסיני,למה ברחנו הכי רחוק שיוכלנו-והכי
רחוק היה סיני,מה לעשות שהיו לנו רק 200 שקל.מה שהסתבר לבסוף
כהחלטה נבונה.

לפני שבוע החלטתי לשים קץ לחיי.
הכל כבר היה מוכן,המכתב הרובה של אח שלי מהצבא הכל מונח לידי
בחדר שלי.אף אחד לא היה בבית וזיו הייתה אמורה להיות בצפון
בכלל.לפתע הדלת נפתחת,זיו עומדת מולי לא מבינה מה קורה פורצת
בבכי מחבקת אותי ולא נותנת לי לזוז.
פחדתי שאני לא באמת אוהב אותה,הרגשתי כאילו אני מרמה את עצמי
והכי גרוע שאני מרמה את זיו.אז כמו כל דבר בגיל הנעורים גם כאן
הפיתרון שלי היה קיצוני.
אני לא חושב שהייתי באמת מסוגל לשים קץ לחיי,רציתי שמישהו יראה
אותי יושב שם חסר אונים.רציתי בתוך תוכי שזו תהיה זיו.
זיו החליטה כי אנחנו צריכים זמן לעצמנו לדבר ואפילו לשתוק אבל
רק שנינו.היא הושיבה אותי על המיטה לקחה את המכתב שרפה אותו
אפילו לא קראה אותו.לקחה את הרובה בחזרה לחדר של אח שלי ונעלה
אותו.
שחזרה לחדר אני עדין ישבתי על המיטה מביט בה-מבט של ילד
אבוד.היא החלה לארוז לנו בגדים לקחה את מעט הכסף שהיה לי כתבה
פתק להורים שלי שידברו גם עם שלה.
יצאנו לדרך.

ככה חמישה ימים נסענו בטרמפים עד שהגענו לחוף של עלי
בסיני,מקום שקט רומנטי ונעים בדיוק מה שחיפשנו.
אז הבנתי כמו היום שאותה אני אוהב-לא מרמה אף אחד.

היום אני פוגש את זיו אחרי חמש שנים שלא נפגשנו.אני מתרגש כבר
שבוע,היידים מזיעות כבר יומיים.
רוצה לנשק אותה כמו פעם בפופיק,רוצה שנכתוב מכתב להורים ונברח
לצפון,רוצה להרגיש אותי בתוכה,רוצה להיות מסוגל לגרום לה
לחייך.רוצה לראות את החיוך שלה.רוצה להגיד שאני מצטער שלא
הייתי קשוב.
אני בחושה של עלי צופה על הים ומחכה לה.
חשבנו שזה יהיה סימבולי.מעשן כמו קיטור.

טפיחה על הכתף אני מסתובב והנה היא שם יפה מתמיד.
נעמד באיטיות,מעט מובך מנסה לא לאבד את שיווי המשקל לא יודע מה
לעשות עם הידיים שלי,אף פעם לא ידעתי איפה להניח אותם ברגעים
לא מובנים. הכל מרגיש לי בהילוך איטי,תוך כדאי מסתכל עליה והנה
החיוך שתמיד גרמתי לה לחייך,זה שרציתי לראות.הנה החיוך הנפלא
שלה.