הם גדלו ביחד. מילדות הם מכירים. היא הייתה הילדה הכי יפה
בשכונה, והוא, סתם ילד... חולמני קצת...
הוא אהב אותה, וככל שהם גדלו אהבתו אליה התעצמה.
הוא כתב עליה שירים, סיפורים, והיה חולם עליה בהקיץ.
שניהם גדלו ונהיו נערים, והזמן עבר.
הוא היה מתבונן בה, והייתה עוברת בו סערת רגשות - עצבות, קנאה,
אהבה וכמיהה באותו הזמן...
היא לא ידעה, שהוא אוהב אותה... היו לה גם אחרים.
פעם אחת, הוא ראה אותה עם חבר שלה, רבים, והחבר הזה התייחס
אליה לא יפה בכלל. הוא התעצבן, התרעם, צעק...
הוא ניגש להפריד, מאחר שלא יכל לראות אותה סובלת. הם צחקו
עליו, כולם. צחקו והשמיעו הערות. אבל לא היה לו אכפת.
היא לא השמיעה מילה, הסתכלה מהצד. הוא ברח משם. הרגיש כמו
אידיוט...
היא הלכה אליו לחפש אותו, אבל היא לא מצאה. הוא נעלם.
לפתע היא ראתה אותו, שם, נשען על העץ. כשהיא ניגשה אליו, הוא
הרים מבטו, והמילים לא יצאו מפיו. הוא רצה להגיד - אני מצטער,
לא התכוונתי, אני אוהב אותך. אבל אף קול לא נשמע.
היא התיישבה לידו, בשקט. לא אמרה מילה. ככה, במשך חמש דקות.
לפתע בפארק שבו ישבו, מול האגם, החלה השקיעה.
היא השעינה את ראשה על כתפו. הוא חשב שזה נעים.
ככה הם ישבו, מחובקים, צופים בשקיעה, שהייתה אחת היפות שנראתה
מזה הרבה ימים...
פתאום היא הרימה את הראש, הסתכלה בו, והוא בא. העיניים שלו היו
מבריקות - מדמעות. הם היו כחולות כמו הים, והיא ראתה בהן הכל.
לפתע, איש לא יודע כיצד זה קרה - הוא לחש: "אני אוהב אותך"...
והיא ענתה: "אני גם"...
היא התקרבה אליו, והוא אליה, הם היו צמודים צמודים. במרחק
סנטימטר אחד מהשני. ואז בתנועה מהירה הוא העז, והם התנשקו בפעם
הראשונה.

היום, זוג האוהבים חי בשקט ובשלום, במקום רחוק רחוק.
יש להם שתי בנות ובן. והם עדיין מאוהבים. כבר עשר שנים של
נישואין.