ואיכשהו, כל יום שאני עוברת ליד העץ הזה, אני נזכרת.
ריח של תחילת הקיץ, ה"תותים" על העץ מבשילים. מסביב כל האדמה
צבועה בצבע כהה, צבעם של הפירות הבשלים שנפלו לארץ והתפוצצו.
ואני, כמו מהופנטת, לא יכולה להפנות את המבט. הפרי הסגול-אדום
קורץ לי, ואני מושיטה יד ומתמתחת, מנסה להגיע.
ונזכרת.

זה היה יום קיץ, באווירת סוף שנה. מתישהו ביוני. הייתי בת 15,
וגם אתה. באתי לבקר אותך אחרי "יום כיף" לכבוד סיום השנה.
התקשרת רבע שעה אחרי שהגעתי הביתה, והצעת לי לקפוץ אליך. אז
יצאתי שוב, כדי להספיק לאוטובוס.
כל הנסיעה חשבתי עליך, וזו הייתה נסיעה ארוכה, בקו שעושה
סיבובים ארוכים בעיר. כשהגעתי וירדתי בתחנה, נזכרתי איך חיכית
לי שם בפעם הראשונה שבאתי אליך, כולך מחוייך, והכלבה שלך מקפצת
סביבך.
התחלתי ללכת לכיוון הבית שלך, דרך הרחוב הארוך והמתפתל. זה היה
קיץ, כמו שכבר אמרתי, וכשהגעתי אל שער הבית כבר היה לי ממש חם.
נכנסתי פנימה, והכלבה קפצה עליי, כמו תמיד, בליקוקים מאושרים.
אתה יצאת אליי, לגינה, לבוש בטריקו ישנה ונועל כפכפים, כמו
תמיד. חיבקת אותי חיבוק דוב, והזמנת אותי פנימה. אחרי ששתיתי
מים והתאוששתי קצת מהחום, עלינו לחדר שלך. השמעת לי דיסק חדש,
ודיברנו, כמו תמיד, על הכל.
אח"כ אחותך הקטנה התעוררה, ויצאנו איתה החוצה, לגינה. החתול
והכלבה הסתובבו סביבנו, והילדה הקטנה והמתוקה הזאת שעשעה אותה
בשירים וריקודים שהמציאה, והכריחה אותנו לשתף פעולה. זה די
מצחיק, בעצם, לראות דרדסית בת 3 מכריחה ילדים בני 15 לרקוד לפי
החוקים שלה.
לא הפסקנו לצחוק לרגע, ובינתיים גם ההורים שלך ואחותך השנייה,
בת ה-11, חזרו. ישבנו קצת עם כולם, ואז ההורים לקחו את הקטנה
למעלה, ואנחנו נשארנו למטה. הקשבנו לתיסכולים של אחותך מחוג
הבלט שלה, ואז שאלת אם אני אוהבת תותים. עניתי שכן, ויצאנו
החוצה, לחלק אחר של הגינה, שם הראית לי את עץ התותים שלכם,
שהיה גדוש בפירות בשלים. קטפת כמה ואכלנו, ואחותך הביטה בנו
במבט מוזר. ואז היא שאלה, בישירות שמאפיינת ילדים, אם אנחנו
חברים. שנינו הסמקנו והסתכלנו לכיוונים שונים, ואז היא עיוותה
את פרצופה וברחה משם. התפוצצנו מצחוק, והתיישבנו על הגדר ליד
העץ.
ליטפת לי את היד, ואני הסתכלתי על אחד הענפים. היה תלוי שם
הפרי המושלם. סגול כהה ומפתה, גדול וחלק. אתה עקבת אחרי המבט
שלי, הושטת את היד גבוה וקטפת אותו בשבילי. התקרבת אליי והגשת
לי אותו בעדינות ישר לפה, ואני התענגתי על המתיקות של הפרי
המושלם. ופתאום היית קרוב אליי מתמיד, ומצאתי את עצמי טובעת
במבטך הכחול. רגע אחד מאוחר יותר, השפתיים שלך נחו על שלי,
וקיבלתי את הנשיקה המתוקה הראשונה שלי...

היד שלי לא ארוכה מספיק, וכמה שאני לא מתמתחת, אני לא מגיעה.
בתחושת אכזבה אני חוזרת אל המציאות, ופונה ללכת. כאילו מתוך
חלום, אני נתקלת במבט כחול ומוכר כל כך. זה שוב אתה, רק שהשתנת
כל כך. גבוה יותר, שונה. לא ראיתי אותך כבר כמעט שנה. אתה
מחייך, מושיט את ידך, וכמו אז, מגיש לי את הפרי המושלם. ואני,
כמו אז, מתענגת עליו. ורגע מאוחר יותר, בלי להבין מה קרה,
שנינו עומדים לנו שם, מחובקים, מוגנים על ידי ענפיו של העץ,
מסביבנו אגם סגול של פירות בשלים מדי שצנחו אל הקרקע.